רנו היה היצרן הראשון שנרתם לצונאמי החשמלי אותו הגה והשיק שי אגסי.
היום כבר יש לרנו לא פחות מחמישה דגמים חשמליים, אליהם אפשר להוסיף
את ליף של חברת הבת ניסן. יחד עם טוויזי, זואי היתה הראשונה שתוכננה
מראשיתה כמכונית חשמלית (להבדיל מפלואנס של בטר פלייס ז"ל). ואולם,
מדובר בחשמלית מוגבלת מבחינה תכנונית וטכנולוגית, מאחר שהיא עדיין
משתמשת בתצורת הצ'בק קונבנציונלית, עם תא מנוע נפרד וגוזל מרחב,
להבדיל מהדור הבא של חשמליות, שינצל אפשרות להתקין מנוע זעיר בכל
גלגל, כמו פיג'ו ביבי1. למעשה, זואי היא מין קליאו חשמלית, עם עיצוב די
שמרני, שאינו מכריז על ייחוד. בניגוד לב-מ-וו i3, העיצוב הפנימי אפילו
מיושן, בצורה ובתחושה. המרחב הפנימי טוב, אבל מיקום הסוללה מתחת
לריצפה מונע את הגבהת המושבים הקדמיים ומרחב חיוני מרגלי היושבים
מאחור. הנסיעה החשמלית השקטה היא פיצוי מסויים.
זואי מוצעת ב-3 גירסאות סוללה, המציעות טווח נסיעה תיאורטי של 240
עד 403 ק"מ. לארץ מיובאת הגירסה קצרת הטווח, שלדברי רנו מתקצר
ל-170 ק"מ בקיץ ול-115 ק"מ בחורף כשהוא עובר מתיאורטי למעשי.
סביר בהחלט. הרבה פחות סביר מחיר הסוללה, שטווח חייה כ-5 שנים:
30 אלף שקל. החשבונאות הזאת מאוד תכביד בסעיף של שמירת ערך.
מאחר שמחיר זואי הוא של מכונית בקטגוריה גבוהה יותר, הדיל מאחורי
הפיתוי החשמלי נעשה פחות ופחות אטרקטיבי, מה שמן הסתם הכשיל את
נסיון השיווק המקומי של ליף. גם פריסה ארצית דלילה של תחנות טעינה,
40 במספר, אינה מספקת. את הגלולות המרות ממתיקות הפחתת שווי
השימוש ב-990 שקל והעובדה שמחיר המכונית כולל עמדת טעינה פרטית.
|
נטקאר בפייסבוק
