מבחנים

הפיתוי
חיים בינינו אנשים, שהחליטו שהם אוהבים מכוניות עוד בטרם זכו לנהוג באחת. אני 
האחרון לבוא אליהם בטרוניות, אבל אהבה אפלטונית שכזאת עלולה לפתח כל מיני 
סטיות מוזרות. העדפת מכוניות גדולות, למשל. סטיה כזאת לא יכולה לקנן אצל מי 
שהתנסה במכונית ספורטיבית: אדם כזה יודע שבמכוניות, הכלל התקף הוא, פחות 
זה יותר.

   במכוניות, הכלל התקף הוא - פחות זה יותר

גם לפי התפיסה שמכונית היא סוג של פסל, זהו פסל קינטי. ופסל קינטי ניתן לשפוט 
רק כשהוא בתנועה. מכונית, גם כשהיא נראית כמו חלום, אם היא נוסעת כמו סיוט - 
אין לה ערך. נכון, לא כל מכונית גדולה מתנהגת כמו אסדה מסורבלת, אבל מבחינה 
דינמית היא סובלת מנחיתות טבעית לעומת מכונית קטנה. היא יכולה להיות נוחה 
יותר - ובדרך-כלל היא אכן כזאת - וגם מרווחת ובטוחה יותר (במובן הפאסיבי של 
המונח), אבל היא לעולם תהיה פחות מהנה לנהיגה. והנאה מנהיגה היא הסוטול 
שמכוניתך הראשונה אמורה להכיר לך - ולגרום לך להתמכר לו.

הלוגו MY FIRST SONY מוטבע על מכשירי השמע הצבעוניים, הידידותיים, דמויי 
הצעצוע, של היצרן היפני. הרעיון הוא, שהילד יתאהב בווקמן או בטייפ הראשון שלו 
ויגלה באמצעותו את סוד הקסם של עולם הצלילים. ואולי יום אחד, כאשר יעמוד על 
דעתו ויידע להבחין בין ווליום לסאונד, כשיחשוב על סטריאו הוא יחשוב סוני. אם 
המכונית הראשונה שלך לא תערוך לך היכרות דומה, של פיתוי ועונג, עם עולם 
הנהיגה, זו החמצה לכל החיים.

   זמן הגה יכול להיות זמן שאתה מעביר ליד
 ההגה - או זמן שאתה מבלה ונהנה ליד ההגה

המכונית הראשונה שלך בנויה לחשוף אותך ליסודות הטהורים, הבראשתיים, של 
הנהיגה. רק פאנמוביל כזה יאפשר לך לברור כהלכה את העדפותיך המוטוריות, 
להחליט לאיזה זרם אתה משתייך: לשבט המצומצם והאנין המעדיף לנהוג במכונית - 
או להמון התוהה למה עדיין אין רכבת פרברים יעילה וסטרילית, בה אפשר להשתנע 
ולהמנע מבזבוז הזמן האדיוטי שבנהיגה. זמן הגה יכול להיות זמן שאתה מעביר – 
או מבזבז – ליד ההגה, או זמן שאתה מבלה ונהנה ליד ההגה. בלי קורס מבוא 
לחדוות ההגה במכונית מהז'אנר הזה, אתה מותיר את הבחירה לגלגל המזל.

האידיאל
התואר "הספורטיבית ביותר" שמור למכונית ספורט. כל נסיון להגדיר מכונית ספורט 
נדון לכשלון. מכונית שנועדה כדי ליהנות ממנה? לא רק היא. רודסטר, אותה מכונית 
דו-מושבית פתוחה? גם זה לא. דו-מושבית? פורשה 911 לא תסכים לתנאי הזה. 
רפליקת ראלי מסוגה של אימפרזה WRX? כנראה שלא. נסיון כושל, אולי בגלל 
שההגדרה "מכונית ספורט" כבר מגדירה את עצמה. 

כל נסיון להגדיר מכונית ספורט נדון לכשלון

אפשרות קלה אך מלאכותית היא להחליט, שמכונית ספורט היא רודסטר בעוד 
שמכונית ספורטיבית היא כל הצ'בק חמה, נצר לאחת משושלות GTI לסוגיהן. 
אפשרות מאולצת אך די תקפה למקום הזה; באין מכוניות ספורט אקזוטיות או GT 
או ספורט-סדאן של ממש (אין – גם אם יש פה ושם נציגה בודדת שהצליחה להסתנן 
ארצה), ההתייחסות המעשית היא למה שיש, גם אם בדוחק.



אדם צריך, שפעמיים בחיים תהיה לו מכונית ספורט; המכונית הראשונה והמכונית 
הלפני-אחרונה. מכונית ספורט היא כמו זריקת הירואין שנותן לך פושר ממולח און-
דה-האוז. טעמת – התמכרת. גם זו דרך חד-סטרית; פניות-פרסה מותרות אך אינן 
אפשריות. כמו שאף-אחד לא מזריק בשביל להתמכר, גם את מכונית הספורט 
הראשונה שלו אדם קונה עם מנה הגונה של נאיביות. הוא רוצה רק לנסות. את 
הטעם של נסיעה ללא גג, את הטעם של "אוטו מהיר", את הרושם; הסיבות אינן 
משנות וגם לתירוצים בדיעבד לא יהיה כל ערך. נגעת במכונית ספורט – נכווית. כל 
נסיון להסביר מדוע, לא יהיה מוצלח יותר משנסיון יכול להיות. כי בהשוואה לכל GTI 
או WRX מודרנית, נהיגה במכונית ספורט קלאסית – לפחות מהדגם ומהשנתון 
אותם יכול איש צעיר להרשות לעצמו – קרובה יותר לנהיגת משאית.

אדם צריך שפעמיים בחיים תהיה לו מכונית ספורט

מה אני מנסה לומר לך כאן? שאני בעצם ממליץ לך ללכת על המכונית האיטית 
יותר? כן. כי להתחיל את החיים המוטוריים עם GTI זה כמו להתחיל את התנ"ך 
בספר שמואל. בעיה טכנית: היצע מכוניות הספורט הקלאסיות קטן; כמה עשרות 
בריטיות משנות השישים והשבעים, קומץ ספיידרים שמשכו לתוך שנות השמונים, 
קצת מיאטות או Z3 יקרות. באיזשהו רגע בסבנטיז איבדה תעשיית הרכב את חוש 
הכיוון שלה והפסיקה לייצר מכוניות אינדיווידואליות שאינן אקזוטיות. עיצוב הוחלף 
בסגנון, מדף אחורי בספסל, רוח-בשיניים באיכות. לא פלא שגזע GTI הפך לברירה 
הטבעית. 

חבל. כי לך תנסה לכוון בעצמך את האין-קרבורטורים של GTI , לך תגלה מהי 
אחיזת כביש כשמיגבלות GTI כה גבוהות, כמעט ללא חזרה. לך תהנה מנהיגה 
מהירה ב-130 קמ"ש כשב-GTI גם ב-160 נדמה לך שאתה עומד. ואיפה אותה 
רוח שפורצת אל בין שיניך, עושה לך פלונטרים בתלתלים, קורעת לך את האוזניים 
ומגרה לך את הנחיריים. רוח שהיא הרבה יותר מאוויר. או אווירה. רוח ספורטיבית.

        אם מכונית היא חופש תנועה,
         מכונית ספורט היא החופש

אם מכונית היא חופש תנועה, מכונית ספורט היא החופש. אין דרך טובה יותר
לפענח את סוד הקסם המוטורי מאשר לנהוג במכונית ספורט קלאסית:
דו-מושבית, פתוחה, עם מנוע קדמי והנעה אחורית. מכונית שהיא תרבות
מוטורית במובן הנא שלה: לא מעובדת ולא מבושלת. נוטפת בנזין.

נהיגה במכונית ספורט היא פעולה חושנית. בכבישים דורשניים היא לא מוכנה
לשום פשרות, דורשת אינפוט ונותנת פידבק, מפמפמת את רמת האדרנלין
מעבר למה שנחשב מוסרי. בכבישים נעימים אתה חי את המרחבים: במכונית
פתוחה אתה לא עובר במקומות; אתה סופג אותם, מריח אותם, בלי פילטרים.
מכונית ספורט היא אחת מאותן מכוניות נדירות מהסוג של ראה אותי, נסה אותי,
אהוב אותי.

מכונית ספורט היא אחת מאותן מכוניות נדירות
 מהסוג של ראה אותי, נסה אותי, אהוב אותי

בהיעדר ביצועים אמיתיים – מכונית ספורט קלאסית שוקלת הרבה ק"גים ומפתחת 
מעט כ"סים – הנאת הנהיגה בה יונקת מהחושים, לא מהמספרים. אחיזת הכביש 
שלה נמוכה לפי אמות-המידה המקובלות היום, אבל התנהגותה הטהורה מאזנת את 
המצב. מה שקובע את קצב ההתקדמות שלך אינה הטכנולוגיה אלא הנהיגה. בלי 
צמיגים נמוכי חתך, בלי תגבור מלאכותי להגה, בלי שומרי פתאים אלקטרוניים, בלי 
מאבק הכוח המתנהל כשהגלגלים המניעים הם גם המכוונים; בלי פינוקים, עם 
ריגושים; בלי בטיחות ובלי שעמום. מכונית המתנהגת בטבעיות טהורה, מאפשרת 
לך להתנסות בקשת רחבה של תגובות – ולשלוט בהן כדרך הטבע. אין בית-ספר 
לנהיגה טוב יותר מאשר מכונית שמתנהגת – ואין מכונית שמתנהגת יותר ממכונית 
ספורט.

  

ברירת מחדל 
יותר בגלל הביקוש מאשר ההיצע, יותר בגלל אופנה ולא תרבות, לא מכונית ספורט 
אלא קופסה ביצועיסטית וחמה, "ג'י-טי-איי", היא המפגש הראשון של נהג צעיר עם 
העולם המופלא של חדוות הנהיגה. בזמנים אחרים, האוטו הראשון היה יכול להיות
MG מידג'ט, מיני קופר (המקורית - ר'א'), אוטוביאנקי אבארט או פיג'ו 205GTI. 

היום, קטנות חמות חדשות סובלות משני מומים מולדים, שדי פוסלים אותן לשמש 
כאוטו ראשון: הניהוג שלהן אינו מספיק מושחז – והמחיר שלהן בשמיים. הדור 
הקודם עשה את העבודה לא פחות טוב – בדרך-כלל, טוב בהרבה – וניתן להשיג 
היום קטנה חמה במיטב שנותיה במחיר שאפשר להצדיק אותו, ואפילו לעמוד בו.



המומלצת מכולן היא פיג'ו 106 ראלי. בפיג'ו הקטנה והזולה יש משהו 
מינימליסטי, מגוייד: היא לא עמוסה בהיי-טק שמתחרה בנהג על הפיקוד בכלי, היא 
אינה מסוגלת לנסוק למהירויות הדורשות תגובות של טייס קוברה, וציוד הלחימה 
שלה נקי ממטען-עודף של מותרות חשמליים. הפריט היחיד שפוגם בהופעה הקרבית 
הוא הסטיקרים המסנוורים, שמזכירים סוללת אותות הצטיינות על מדי הייצוג של 
משמר הרפובליקה. 
106 ראלי מצויידת במנוע 1.6 מתוגבר, המגיב בזריזות של מא"ג לאצבע עצבנית 
על ההדק, נחוש לרוקן ארגז-פעולה של 101 כוחות-סוס בסחיטת דוושה אחת. 
השילדה המתוחה מצייתת בבהילות של טירון בגיבוש ליחידה נבחרת, מאפשרת 
לצמיגים להתביית על הנתיב הנבחר בעקשנות של טיל נ"מ. ובדיווחי הקשר של 
הצרפתיה - מהכביש לישבן שלך - אין פילטרים של כיסוי תחת. עקב אכילס של 
הראלי: מזגן מתוצרת מקומית.



רנו קליאו RSI מצויידת בשילדה קומוניקטיבית למדי, אבל לא קשה להיווכח שזו 
מכונית פארווה מדי. בכביש הנכון ובנסיבות המתאימות, עדיין ניתן לחלוב ממנה 
חיוכים מאוזן לאוזן, אבל זו כבר מזמן לא הקטנה הכי לוהטת בשכונה.



ואם הזכרנו חום, הכי לוהטת - לפחות במובן השכיח של המלה - היא פיאט פונטו 
טורבו. יחסית למחיר, הפונטורבו היתה בזמנה המכונית המהירה ביותר בארץ. 
המתחרה הקרובה אליה בנתוני התאוצה - אותה "פתיחה" מכלה צמיגים בגרנד פרי 
של הרמזורים - עלתה כמעט כפליים. אבל החיים אינם אפס-למאה (C), והניהוג של 
פונטו GT מפגר בהרבה אחר ביצועיה בזינוק. הפונטו אמנם משופרת ללא הכר 
לעומת קודמתה הנודעת, אונו טורבו, אבל מול מתחרותיה המודרניות זה לא 
מספיק.

חצי מדרגה מעל 106 ראלי - מבחינת המחיר והעידון, אם כי לא מבחינת הפאן – 
ניצבים שני זוגות של אחיות: התאומות הצרפתיות 106GTI וסאקסו VTS,
וצמד האחיות לבית פולקסווגן - פולו ואיביזה 16V.



אם אתה מחפש אחר המכונית הכי מעודנת בחבורה, קח את VW פולו. אין ספק 
שהיא האיכותית והבטיחותית בין הקטנות החמות. מצד שני, זו לא אותה יורשת 
אמיתית לגולף GTI המיתולוגית שפולקסווגן הבטיחו לנו. התוצאה: הפולו היא קטנה 
נחמדה - אבל לא בגירסתה הספורטיבית. היא גם לא מספיק חמה וגם לא מספיק 
מרגשת.



בהחלט מהירה - וגם עונדת את תג GTI (או קופרה) - היא מכונית האחות, סיאט 
איביזה. שלושת הנכסים העיקריים של הסיאט הם המרחב הפנימי, הביצועים 
החזקים וההופעה המתבלטת (למי שאוהב תשומת-לב מהסוג הזה). כפי שטורבו 
הוא האמצעי הפשוט ביותר לתגבור המנוע, צמיגים בשרניים הם פטנט בדוק לשיפור 
יכולת השילדה. לאיביזה צמיגים אולטרא-נמוכים התורמים להופעה הרייסרית, אבל 
הרושם הוא שהם קצת גדולים על האוטו: אחיזת הכביש עצומה, אבל ההתנהגות 
מלאכותית וחסרת עידון (וכמובן שצמיגים כאלה גובים את שלהם מנוחות הנסיעה, 
שגובלת במבחן סיבולת). גומי סלחני כזה אינו אידיאלי ללימוד רזי הנהיגה 
הספורטיבית. ביצועיה של האיביזה אינם מביישים את הלוגו GTI וגם בחיספוס 
המסויים שבהתנהגותה יש כדי להזכיר את המקור. אבל בניגוד למקור, הגירסה 
הספרדית מוחצנת מדי.



ל- GTI אחרת, 205, כן קמה יורשת ראויה. כמשאבת אדרנלין נטו, לפיג'ו 106GTI
(שמוכרת גם בשמה הצרפתי S16), אין יתרון על 106 ראלי, אבל יתרון אחר 
בהחלט קיים. זו גירסה הרבה יותר מתורבתת: מזגן מקורי, ABS - אין ספק שזו 
אכסניה יותר הולמת למחליף דיסקים מאשר לכפפות נהיגה. בניגוד ל-106XSI
המקורית, שסבלה מאנמיות מסויימת, למהדורה האחרונה יש גם מנוע תזזיתי, כך 
שמחלקת הביצועים כבר לא מפגרת אחר אגף הניהוג. בכסף שהיא עולה, לא תמצא 
בארץ מכונית ג'י-טי-איית מה-106 (סאקסו VTS לא אמורה להיות שונה 
משמעותית מ-106 התואמת, אבל בפועל לא מצליחה הסיטרואן להשתוות לגמרי 
לפיג'ו. גם חיצונית, הסאקסו קצת מפספסת). ובז'אנר הזה גם אין כאן מכונית קרובה 
מה-106 למכוניות מסלול - בחדות תנועתה, בבהילות תגובתה, ברפרטואר צעדיה. 
ממש קרטינג לכביש. וקרטינג, כידוע, הוא בית-הספר האידיאלי לנהיגת מסלול. אז 
מי צריך יותר.
(הכתבה פורסמה במקור לפני המצאת MP3 וסמארטפון - ר'א')