טור העורך

הוקם על ידי רוני אהרנוביץ' 1951-2021 נטקאר בפייסבוק
טור העורך
היי הג'יפ
הגל הראשון באופנת הג'יפים לא התחיל עם ג'יפונים
נכון לתמיד
נו, אז מה קונים?
מי הכי נמכרת, למי יהיה שוק, מי תהיה אמינה ומי בטוחה
רצח באוריינט
המלחמה בתאונות: עם הנהגים, לא נגדם
מכונית המאה
התחרות הרשמית - והבחירה שלי
מירוץ ירוק - חסכון בדלק
25 ק"מ לליטר? אכן
בראנז'ה
מותו של 'אוטו מגזין'
עיתון כותב לקוראיו - פרסומון למפרסמיו
עיתונות או יחצנות
המדריך הבלתי מצונזר לקריאת 'מבחן דרכים' בעברית
ההשקה
בווידאו זה נשמע יותר טוב
לידיעת באי אוטומוטור
'עיתונות הרכב' משת"פית עם האמרגן הנוכל
השקות רכב בחו"ל
גם למכוניות עושים פרמיירה
תחקירים
סקר: עמדת היצרנים בנושא הגה חשמלי
ההסברים והתירוצים: קלות החניה גוברת על חדוות הנהיגה
NCAP - ניסוי הריסוק נכשל במבחן
הארגון מסרב לגלות איזה יצרנים משלמים לו עבור הניסוי
יקחו לך את הרשיון
שמאלנים, נמאסתם (אבל לא על המשטרה)
מלחמתי בשודדי הנתיב המהיר וב'קורס לנהיגה מונעת' חוזרת לכנסת
אוננות והתנצלות בכנסת (אהרנוביץ VS חוטובלי)
נסיון לסכל חקיקת תעבורה דרקונית
להעיף את מארבי המהירות מהשוליים
מלכודות הלייזר בשוליים לא חוקיות ומסכנות את חיינו
בג"ץ ועצומה
בעד העלאת המהירות, נגד מצלמות המהירות
מקומון
התנצלות
גם השנה אני לא מפרסם נתוני מכירות
טור אורח. עיר בלי כבישים
עיר לא צריכה כבישים
חישוקים וצמיגים, אלפא וחרטא, כתבתבים ויבואנים
מקבץ סצינות משוק הרכב המקומי
טור אורח. פ"ח וצבע
גם אני נפלתי בטרייד-אין
שודדי הנתיב המהיר
מכת מדינה מעצבנת ומסוכנת. והמשטרה? מתעלמת
אג'נדה
קורונה? מולטימדיה סלולרית מסוכנת יותר
סכנה ברורה ומיידית
תפחדו – ותבחרו: אריאל או ישראל
תובנות של ערב בחירות
עיר ללא חניה
תכנית תנועה וחניה חדשה לתל-אביב
תערוכות רכב ז"ל (ומי יורשת אותן)
הספד על התערוכות הגדולות, שעל במותיהן נפלתי חלל
בחדר הלידה של המכונית האוטונומית
עדות ראיה מכנס היסוד לתכנית רצח המכונית, 1986
וישמן ישורון
מדור לדור הולכות המכוניות ומתנפחות
מסמך. הקשר שלי עם מימרן
התרומה של מימרן לא היתה כסף, אבל שווה יותר ממה שקיבל נתניהו
הולך ופוחת הדור
10 מכוניות מקוריות, שהמחליפות שלהן ניתקו את השושלת
סליחות
הפאקים שמקלקלים לנו את המכונית המודרנית
בטיחות? הצחקתם אותם
דרושים: מכונית המנטרלת סלולארי וחגורות באוטובוס
אפריל 2019
תפחדו - ותבחרו: אריאל או ישראל

  
אריאל 2019                                                   ביירות 2006

"נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, מוכן לתמוך בפתרון של שתי מדינות לשני
עמים, אם הציבור הפלסטיני יוכיח את רצונו בכך" (אפריל 2009).

"צה"ל יידרש תמיד להכריע כל אויב שינסה לתקוף את ישראל, אבל לא הכל
חף מבעיות, בעיקר במה שנוגע להגנת העורף" (
אהוד ברק, יולי 2018)

גדעון לוי מתוסכל, מאוכזב ואולי אפילו קצת מיואש: "אני כישלון מהלך. אני לא מצליח 
לסדוק את האדישות של הישראלים"
('הארץ', 16/1/18). קל לי להזדהות עם לוי. 
ההסלמה בתופעת רכבי ליסינג הבהירה לי, שמערכת היחסים שמנהלים רבים מקוראיי 
עם המכונית שלהם אינה סיפור אהבה לוהט אלא נישואי תועלת, חשבונאות זעירה של 
סחירות ואמינות. הכיבוש הוא הליסינג של לוי. העובדות שהוא מביא והתובנות שהוא 
מייצר נותרו צוק איתן, אבל הקהל שלו השתנה. הגיון בריא ומוסר יהודי, שתי תכונות 
שפעם היו ישראליות כמו כובע טמבל, נעלמו ככל שהעמיק הכיבוש.


דרזדן 1945

הקהל שאת אדישותו רוצה לוי לחדור לא נעלם, אבל הדרך להגיע אליו שונה. פחד יוציא 
אותו מהאדישות. ואולם, לכאורה אין לו שום סיבה לפחד; מצרים הגדולה הפכה לידידה, 
הפלסטינים חלשלושים, כיפת ברזל עשויה פלדה והדרך הדמגוגית בה מתייחס המנהיג 
לאיראן השטן מפוגגת את ממשיותו (תעמולת "השטן הקטן" משרתת את השלטון 
האיראני, תמונת ראי לתפקיד שממלאת איראן עבור השליט הישראלי). אם פלסטיני צעיר 
נטל סכין זה רק בגלל "הסתה", בלי קשר לכיבוש-שמיבוש, ואיראן מפנטזת להתאבד רק 
כדי להשמיד אותנו כי אנטישמיות היא בגנים שלהם, מאז המן, היטלר ואחמדינג'אד. אין 
סיבה לדאגה.


חאלב 2018

טילים לא עוצרים טילים
תיכף אחזור לאחמדינג'אד, אבל לפני זה צריך לזרות קצת פחד. או הרבה, עדיף הרבה, 
כי יש סיבה. "3000  עד 4000 רקטות. זה מספר הרקטות שנורו לעבר ישראל ב-33 
הימים של מלחמת לבנון השניה. זה היה מספר הרקטות ששוגרו מרצועת עזה ב-51 
הימים של צוק איתן, וזו תהיה גם כמות הטילים שישוגרו מלבנון ביום אחד במהלך 
המלחמה הבאה. לא בחודש, לא בשבוע. ביום. ממוצע של כ-150 טילים בשעה.
ואם זה לא מספיק, הפעם אלה יהיו טילים מדוייקים, קטלניים יותר, ובעלי טווח ארוך 

יותר, שיכסה את כל שטחה של מדינת ישראל" ('ידיעות אחרונות', אפריל 2016).


דרזדן 1945

מומלץ להציץ בתצלומי הריסות דרזדן 1945 וחאלב 2018 – או לנסות לדמיין את 
תל-אביב 2020 בעזרת אלוף הפיקוד העורף, אייל אייזנברג: "אם תפרוץ מלחמה
עם 
חיזבאללה, גוש דן יעמוד תחת מטחי טילים מסיביים. לרשות חיזבאללה עומדים
כ-5000 
ראשי נפץ במשקל שבין 300 ל-880 קילו. אני מעריך שהימים הראשונים
יהיו מאוד 
קשים. אני נערך לתרחיש שלפיו משוגרים לעורף למעלה מאלף טילים
ורקטות ביום לחימה... 
במערכה הבאה עלול לראשונה להיות מצב שבו יהיו יותר
אזרחים הרוגים בעורף מחיילים 
הרוגים בחזית... אני חושב שבקרב תושבי המרכז
יש הבנה עד כמה האיום מוחשי"
('הארץ', 
301/3/13).

לא בטוח שיש הבנה. הרי בסרט הזה כבר היינו לא מזמן, לא? לא.
"בעוד שבמבצע צוק 
איתן, שהוא הזיכרון הטרי ביותר של הציבור, שיגר חמאס
כ־120 רקטות ביממה, הרי 
שקצב האש של חיזבאללה צפוי להגיע ל־1200 רקטות
ביממה — פי עשרה. להיקף כזה 
של ירי שום מערכת הגנה לא יכולה לתת מענה -
לא כיפת ברזל ולא שרביט קסמים
וכמובן אין מה להשוות בין קסאמים וגראדים עם
ראשי נפץ קטנים יחסית לבין טילים 
מדוייקים עם מאות קילוגרמים של חומר נפץ"
('ידיעות אחרונות', 21/7/17).


דרזדן 1945

אפשר להמשיך עם תחזיות מלומדות על אלפי הרוגים ופינוי של מאות אלפים, ואפשר
גם 
לרקום תסריט על כמה חזק יהיה צה"ל במלחמת הצפון הראשונה – המלחמה
אותה 
תנהל איראן עם ישראל באמצעות החיזבאללה, שסר למרותה. מצד שני, אפשר
לנסות 
למנוע אותה. ולכך יש רק דרך אחת: סיום הכיבוש. מה הקשר? בואו נחזור
לאותו 
אחמדינג'אד וננסה להקשיב לו. 

"נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, מוכן לתמוך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים 
בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אם הציבור הפלסטיני יוכיח את רצונו בכך במשאל עם.
'כל 
החלטה שהם יקבלו, מקובלת עלינו', אמר היום הנשיא האיראני בראיון לעיתונאי 
האמריקאי ג'ורג' סטפנופולוס, שליח ABC לאיראן. בראיון שנערך בארמון הנשיאותי 
בטהרן שאל המראיין את אחמדינג'אד, האם תתמוך איראן בהסכם שעליו יחתמו 
הפלסטינים. 'כל החלטה שהם יקבלו, מקובלת עלינו,' השיב אחמדינג'אד, 'איננו
מתכוונים 
לקבוע דבר. כל החלטה שהם יקבלו, נתמוך בה. אנו חושבים כי זוהי זכותו
של העם 
הפלסטיני, ואנו מצפים ממדינות אחרות לנהוג כך גם כן.' בכך הביע למעשה
אחמדינג'אד 
הכרה במדינת ישראל ובזכותה להתקיים לצדה של מדינה פלסטינית
עצמאית"
(NRG, ג'קי חוגי, 
26/4/09).


דרזדן 1945

במדינה שעדיין נותר בה שמץ של תבונה, הצהרה מפוצצת כזאת היתה זוכה מיד 
לכותרות ולדיון ציבורי בקנה מידה של צונאמי. בדיוק כפי שזכתה בשעתה היוזמה 
הסעודית. כן, בטח. גם היא התנדפה לחלל כמו נפיחה מטרידה שכדאי להתעלם ממנה. 
כי מה בוער ו"אין פרטנר". אבל עכשיו, כשתופי המלחמה בצפון חזרו להשמיע קול,  
אולי אפשר להשתמש בהם – ובתחזיות הקשות על המלחמה הבאה – כדי להתחיל 
להרהר: האם אריאל ופצאל שוות הרס גדול בישראל? קהל אדיש לא חושב על זה.
לקהל 
שחש פחד מוות אין ברירה אחרת; הפחד הזה הרבה יותר ממשי מהכיבוש. אז
תצאו 
מהאדישות, תפחדו - ותצביעו.