טור העורך

הוקם על ידי רוני אהרנוביץ' 1951-2021 נטקאר בפייסבוק
טור העורך
היי הג'יפ
הגל הראשון באופנת הג'יפים לא התחיל עם ג'יפונים
נכון לתמיד
נו, אז מה קונים?
מי הכי נמכרת, למי יהיה שוק, מי תהיה אמינה ומי בטוחה
רצח באוריינט
המלחמה בתאונות: עם הנהגים, לא נגדם
מכונית המאה
התחרות הרשמית - והבחירה שלי
מירוץ ירוק - חסכון בדלק
25 ק"מ לליטר? אכן
בראנז'ה
מותו של 'אוטו מגזין'
עיתון כותב לקוראיו - פרסומון למפרסמיו
עיתונות או יחצנות
המדריך הבלתי מצונזר לקריאת 'מבחן דרכים' בעברית
ההשקה
בווידאו זה נשמע יותר טוב
לידיעת באי אוטומוטור
'עיתונות הרכב' משת"פית עם האמרגן הנוכל
השקות רכב בחו"ל
גם למכוניות עושים פרמיירה
תחקירים
סקר: עמדת היצרנים בנושא הגה חשמלי
ההסברים והתירוצים: קלות החניה גוברת על חדוות הנהיגה
NCAP - ניסוי הריסוק נכשל במבחן
הארגון מסרב לגלות איזה יצרנים משלמים לו עבור הניסוי
יקחו לך את הרשיון
שמאלנים, נמאסתם (אבל לא על המשטרה)
מלחמתי בשודדי הנתיב המהיר וב'קורס לנהיגה מונעת' חוזרת לכנסת
אוננות והתנצלות בכנסת (אהרנוביץ VS חוטובלי)
נסיון לסכל חקיקת תעבורה דרקונית
להעיף את מארבי המהירות מהשוליים
מלכודות הלייזר בשוליים לא חוקיות ומסכנות את חיינו
בג"ץ ועצומה
בעד העלאת המהירות, נגד מצלמות המהירות
מקומון
התנצלות
גם השנה אני לא מפרסם נתוני מכירות
טור אורח. עיר בלי כבישים
עיר לא צריכה כבישים
חישוקים וצמיגים, אלפא וחרטא, כתבתבים ויבואנים
מקבץ סצינות משוק הרכב המקומי
טור אורח. פ"ח וצבע
גם אני נפלתי בטרייד-אין
שודדי הנתיב המהיר
מכת מדינה מעצבנת ומסוכנת. והמשטרה? מתעלמת
אג'נדה
קורונה? מולטימדיה סלולרית מסוכנת יותר
סכנה ברורה ומיידית
תפחדו – ותבחרו: אריאל או ישראל
תובנות של ערב בחירות
עיר ללא חניה
תכנית תנועה וחניה חדשה לתל-אביב
תערוכות רכב ז"ל (ומי יורשת אותן)
הספד על התערוכות הגדולות, שעל במותיהן נפלתי חלל
בחדר הלידה של המכונית האוטונומית
עדות ראיה מכנס היסוד לתכנית רצח המכונית, 1986
וישמן ישורון
מדור לדור הולכות המכוניות ומתנפחות
מסמך. הקשר שלי עם מימרן
התרומה של מימרן לא היתה כסף, אבל שווה יותר ממה שקיבל נתניהו
הולך ופוחת הדור
10 מכוניות מקוריות, שהמחליפות שלהן ניתקו את השושלת
סליחות
הפאקים שמקלקלים לנו את המכונית המודרנית
בטיחות? הצחקתם אותם
דרושים: מכונית המנטרלת סלולארי וחגורות באוטובוס
אוקטובר 2018
תערוכות רכב ז"ל (ומי יורשת אותן)
הדלות של תערוכת פאריז שנערכת השבוע היא סיבה טובה לפרסם
הספד על התערוכות, שעל במותיהן נפלתי חלל מאז שנות השבעים 




עיתונות הרכב הישראלית נולדה בתל-אביב ב-1981, אבל הדייט הראשון של הוריה היה 
בלונדון ב-1974. באותה עת הייתי סטודנט למשפטים, כתבתי בעיתון הסטודנטים 'יתוש' 
בעידודו של בן כיתתי אמנון אברמוביץ ולפרנסתי עבדתי במשרד פרסום קטן, שגם הוציא 
לאור בטאונים כמו 'בנייה ומקרקעין' ו'חדשות התחבורה'. בחדר העורך התגוללו עשרות 
גליונות של השבועונים הבריטיים Motor ו-Autocar, מהם הוא העתיק קומץ חדשות 
רכב מהעולם לקשט בהן את הכתבות על אגד ומועצת המשאיות. למרות הפיתוי של 
הנושא ואהבתי למכוניות, לא יכולתי למצוא עניין אמיתי במגזינים הבריטיים; הם היו 
מכוערים, יבשושיים וטכניים. והנה בתערוכת המכוניות בארלז-קורט, לונדון, פגשתי 
לראשונה מגזין רכב בריטי שלא הכרתי: Car. זה היה ירחון דל עמודים ועשיר תוכן, 
שלמעט הכריכה ודף האמצע הצבעוניים הודפס כולו בשחור-לבן על נייר עיתון. ואולם, 
בעיצוב האמנותי היה משהו מודרני, מתוחכם ומגרה. קניתי עותק – וכבר במטוס הבנתי 
שמגזין מכוניות יכול להיות עיתון אמיתי, מסקרן ומהנה לקריאה. נעקצתי.

  

חזרתי מתערוכת המכוניות הבינלאומית של לונדון – בריטניה היתה אז יצרנית רכב 
חשובה – עם ראש מלא וגירוי חדש. לא היה חסר לי חומר לכתבת הרכב הראשונה שלי. 
כמו למשל סיפור דמיוני על מפגש עם עיתונאי רכב בריטי ידוע, אותו שאלתי היכן נמצא 
הדוכן של וולוו. "ידידי הצעיר," הוא השיב לי, "זאת תערוכת מכוניות..." (עד שסוכנות וולוו 
עברה מרחוב קרליבך ליצחק שדה, נהג היבואן להחזיק במגירת שולחנו תצלום של דוכן 
וולוו בתערוכת לונדון 74', אותו היה שולף בכל פגישה כדי להוכיח לי שוולוו היא דווקא כן 
מכונית). 

  

ארבעים שנה אחרי, פירסמתי באתר הזה את האחרונה בסקירות התערוכות שלי. כדרכי, 
בסקירות אלו לא עסקתי בעצים – הדגמים החדשים כבר ראו אור במדורי החדשות באתר 
– אלא ביער, כולל בחירת כוכבת התערוכה. באותן שנים הפכו תערוכות הרכב 
הבינלאומיות הגדולות מתחביב למקצוע. עד לא מזמן, לא יכולתם להיות עיתונאי רכב 
אמיתיים בלי לבקר בתערוכה אחת או שתיים בשנה, למשש שם את הדגמים החדשים, 
לדבר עם האנשים שיצרו אותם – ולחזור לארץ עם עשרים קילו של מפרטים ותצלומים. 
יצרן רכב שלא השתתף בתערוכות לא היה על המפה. והיו שאף הגדילו לעשות; עד סוף 
שנות השמונים – עד שקומץ מתחזים ישראלים הפך אירוע מקצועי למסיבה פרטית – 
אירחו היצרנים הגרמנים במסלול מירוצים משוכלל את העיתונאים הזרים שהגיעו 
לתערוכת פרנקפורט, כדי שאלה יוכלו לבחון מעשית את כל הדגמים הגרמניים. כולם, לא 
רק החדשים. הצגת תכלית מרשימה ומהנה.


תצלום: אנדרו אידן

תערוכת רכב היא לא רק בימה, היא גם זירה. הקרב  על הפוקוס של קהל המבקרים 
והמדיה ניטש בשתי חזיתות מקבילות. הראשונה, העיקרית, אינה שונה באופיה מזו 
המתנהלת על בסיס יומי באולמות התצוגה: יצרן-נגד-יצרן, מותג-נגד-מותג. במערכה 
השניה, הזוהרת יותר, נאבקות מכוניות ראווה ייעודיות, אליליות, במכוניות סדרתיות 
בנות-תמותה, שזו להן הצגת בכורה עולמית. כל צד והיתרון הטבעי שלו. דגם חדש של 
מכונית סדרתית הוא אופציה מעשית. כזאת קונים, בה נוהגים. לא צריך להיות חובב רכב 
כדי לגלות עניין בחידושי השוק האקטואליים, הרלוונטיים. לעומת זאת, מכונית ראווה, כמו 
אותו נר של חנוכה, לא נועדה אלא לתצוגה בלבד. היא דופקת את ההופעה החד-פעמית 
שלה בתערוכה – ועוברת למוזיאון. 



מטבע הדברים, חיים חטופים ונמהרים שכאלה מלווים בהרבה רעש, צלצולים, כותרות 
וזרקורים. ומאחר שכוכבת תצוגה אינה נוהגת לרסן את דמיונו של המעצב או לדכא את 
החופש האמנותי שלו - ההיפך הוא הנכון - אתה מוצא עצמך לא פעם ניצב מול יצירה 
מבריקה וחטובה שכזאת ויודע, פשוט יודע, שסוף סוף פגשת במכונית חלומותיך. 
אמת, לא כל מכונית ראווה היא מכונית שעשועים ריקנית. לפעמים משרתת מכונית 
התצוגה השמיימית מניעים מאוד ארציים: קדימון אשר נועד להכשיר את הלבבות לקראת 
דגם עתידי, בלון ניסוי לבחינת תגובת הקהל לרעיון מקורי, פיפ-שואו לטכנולוגיה חדשנית. 
בעיקר כשהיא חסרת תכלית, נדיר לפגוש במכונית תצוגה שלא מצליחה לשלהב את 
הדמיון. גם כשאינה אלא פיגום, תפאורת רקע להצגת תפישה טכנולוגית צוננת, מכונית 
ראווה יכולה להיות אירוע המקרין שמחה, חופש, יופי ודמיון.

  

כל יצרן יודע שאין כמו מכונית ראווה בוהקת כדי להסב את תשומת הלב מהדגמים 
הסדרתיים האפרוריים שלו (דרך מסורתית זולה יותר, גיוס דוגמנית פרובוקטיבית, כבר 
מזמן אינה תקינה פוליטית). אבל ההברקות הגדולות באמת הן אלו שמצליחות לגנוב את 
ההצגה מהיצרנים המתחרים – בעיקר כאשר יש להם משהו חדש חשוב להציג.
בתערוכת פרנקפורט 97' ערכו מרצדס הצגת בכורה מסקרנת של מכונית מהפכנית 
מבחינתם, A-קלאס הקומפקטית. ליריבה המושבעת ב-מ-וו לא היה באותה עת משהו 
חדש וחשוב במיוחד להציג, אבל הפקרת הזירה למרצדס לא באה בחשבון. כקונטרה 
תקשורתית חסרת תקדים חשפו הבאווארים, באירוע סגור מחוץ לתערוכה, אבטיפוס של 
מיני החדשה - שלוש שנים תמימות לפני השקת המכונית הסדרתית. עוד לא היה כדבר 
הזה. לא קשה לנחש מי מהשתיים הפכה לשיחת התערוכה ותצלומה של איזו מכונית 
התנוסס על שערי עיתוני המחרת (לא היתה זו הקונטרה האחרונה שספגה המרצדס: 
A כשלה בניסוי תמרון חירום, המכונה "מבחן האיל הצפוני". בתערוכה שאחרי נאלצו 
אנשי מרצדס הנכלמים לפגוש במבטו הנוגה של איל צפוני מפוחלץ, שהשקיף לעברם 
מביתן וולוו השכן…).

  

השקתה יוצאת הדופן של המיני מזכירה לי סיפור מקומי עסיסי, שאמנם כבר פורסם 
בעבר אך גם תזמון זה הולם אותו כמו גג לבן למיני קופר. כשאבטיפוס של מיני II פרצה 
לבימה מתוך ארגז עץ גדול, קמו מאות העיתונאים על רגליהם ופרצו בתשואות (וחלקם 
גם בדמעות). ומה דיווח כתב הרכב של 'מעריב', אחד גיל מלמד, מאותה תערוכה? 
"ב-מ-וו חפצה להוכיח לכולם שהיא בתמונה מבלי לחשוף את המכונית העתידית שלה. 
בסרט, שהוקרן בפני עיתונאים ערב התערוכה, נראתה לרגע קט המיני של שנת 2000.
אחת הסיבות שב-מ-וו לא חשפה את המכונית עצמה היא שבינתיים ממשיכה המיני 
המקורית להימכר."


גירסה מעניינת, אם כי חסרת קשר למציאות. איך נולד לו סיפור בדים שכזה? שליח 
מעריב לא נכח במסיבת העיתונאים. ואולם במסגרת סקירת התערוכה "מהשטח" הוא 
בחר להעתיק כלשונו קדימון ספקולטיבי, שפורסם במגזין רכב בריטי שבועיים לפני 
התערוכה. סליחה, לא בדיוק כלשונו: את התחזית המוטעית הוא הפך לעובדה בדוקה. 
אמנם לא יצירתי כמו המיני המקורית, אבל קרוב...


TV קליפ השקת אבטיפוס של המיני בתערוכת פרנקפורט 1997



לא כל מכונית זוכה להשקה סגורה למוזמנים בלבד, כמו זו של המיני, אבל שלוש מהן 
זכורות לי במיוחד: המיני, רנו טווינגו וב-מ-וו Z1 – כל אחת מהן יצירתית, חדשנית, אבן 
דרך בהסטוריה של המכונית. מה אפשר לזכור מתערוכת פאריז הנערכת השבוע? כלום. 
אם בעשור הקודם היה נחשב מונדיאל המכוניות בפאריז לאירוע ענק בזכות בחירתה 
כבימה לאינספור הצגות בכורה, היום מתקבל קומץ של דגמים חדשים במשיכת כתף. 
אחרי הכל, הם כל כך צפויים, כל כך דז'ה-וו. כולם כבר עלו מזמן ברשת.

תערוכת מכוניות בינלאומית היתה נפתחת עם שני ימי עיתונות, שהיו סגורים לקהל. גם 
ביומיים דחוסים קשה היה להשלים את העבודה. אבל בפעם האחרונה שנסעתי לז'נבה, 
חתכתי כבר אחרי היום הראשון; ביום השני מכרו לקהל הרחב כרטיסי VIP יקרים(...), 
חלק מהמכוניות בדוכנים היו נעולות ואת מי שלא פגשת ביום הראשון כבר אין סיכוי 
שתפגוש בשני. גם יצרני הרכב התחילו להבין שנוכחותם בתערוכות כבר לא חובה; 
לפאריז 2018 לא הגיעו לפחות חצי תריסר יצרני רכב מובילים, כולל פולקסווגן, וולוו 
ופורד. לפני חמש שנים מצאתי את עצמי מסכם את התערוכה בערב שלפני פתיחתה 
לעיתונות. זה היה היום בו מתו מבחינתי תערוכות הרכב, אפילו אם לתעשיית הרכב לקח 
עוד שנה-שנתיים עד שירד האסימון.



                                   

היורשת. בבאזל נוסדה מחדש תערוכת המכוניות


תצלומים: Grand Basel

את החלל שהותירו תערוכות הרכב הגדולות – ואת החור שנפער בלבבות חובבי מכוניות 
– מנסה למלא פרוייקט מעניין, שנוסד בבאזל 120 שנה אחרי הקונגרס היהודי הראשון. 
בתערוכה נודדת, המוכתרת כ"פלטפורמה לתרבות המוטורית", מוצגות 100 יצירות מופת 
בעלות חשיבות מיוחדת לעולם הרכב, הסטורית ואמנותית, ציוני דרך על גלגלים מהעבר, 
ההווה והעתיד. גרנד באזל, שנראית יותר כמו מוזיאון מאשר תערוכת רכב מסורתית, 
נפתחה בחודש שעבר בבאזל ובשנה הבאה היא תגיע בפברואר למיאמי-ביץ' ובמאי 
להונג-קונג. התערוכה הראשונה כוללת הוקרה למעצב הנודע ג'וג'ארו החוגג 80, מכוניות 
ראווה נדירות, אבטיפוסים של דגמים קלאסיים, מכוניות שהפכו לאייקון, אלופות מסלול 
וכוכבות קולנוע.

    

רשימת המוצגים כוללת, בין השאר, את צ'יסיטליה (1947, המכונית הראשונה של 
פינינפארינה, שמוצגת קבע במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק), פרארי 250GT 
ברלינטה (1960, שהיתה מכוניתו האישית של אנצו פרארי), פורשה 550 ספיידר (1956, 
המכונית בה נהרג ג'יימס דין) ולמבורגיני מיורה (1968, מכונית-העל הראשונה וכוכבת 
הסרט 'הג'וב האיטלקי').

קטלוג מצולם של 100 המכוניות




כתבה קשורה

        מכונית המאה