"איש לא מתעב את אופנת הכבישטח החלולה יותר ממני. בחבל ארץ שחון זה,
הרעיון של מכונית לשלג – גם יותר יקרה וגם פחות דינמית – פשוט מעליב את
האינטליגנציה. ואולם, שוב ושוב אני שומע מנשות חבריי, שבאות לשאול בעצתי
מה לקנות (מכונית, לא ארנק; את דעתי על נעליים הן כבר יודעות בעל-פה), 'אבל
אני רוצה לשבת גבוה'. למה? ככה. זה נותן להן משהו, לאחת בטחון, לשניה
אשליית בטיחות, לאחרת פיצוי על זה שבבית היא מוגבלת לתנוחה המסיונרית.
כל אחת והשריטה שלה. ניסן כבר עלו על זה די מזמן ונתנו לאירופה השמרנית
את קשקאי, שעושה שם חיל על חשבון נכסי צאן ברזל כמו גולף ופוקוס. אחרי
שגמרו על הקומפקטיות, החליטו ניסן, שראו כי טוב, ללכת גם על הקטנות. וכך
נולדה לה קאזאנה שאינה קוזינה של אף אחד אלא זאת שתעשה בשנה הבאה
צרות צרורות לפיאסטה ולאיביזה. ולמרות העויינות הבסיסית שלי לז'אנר,
המוגבהת המתוקה הזאת דווקא עושה לי את זה. מאוד. איש לא היה מאמין,
אבל אני בוחר בקאזאנה ככוכבת תערוכת ז'נבה 2009. כי היא פשוט נהדרת"
(נטקאר, מרץ 2009).
קאזאנה?! כנראה שאתם מכירים אותה בשמה של הגירסה הסדרתית, ג'וק, ילידת 2010,
שהיא המכונית המשפיעה ביותר בעולם הרכב בעשור הנוכחי. קברניטיה המעונבים
והמדושנים של תעשיית הרכב נתפסו עם המכנסיים למטה ולקח להם יובלות כדי להגיב
לאופנה החדשה, אותה צפיתי כבר בשלב הקדימון. ישנם כאלה שלא הצליחו להגיב עד
היום. ואולי טוב שכך; פה ושם עדיין רואים דגמים חדשים שאינם ג'יפונים. כמות לא
מייצרת איכות ועד היום לא הופיע שום ג'יפומיני שמצליח לקדם את הקטגוריה, עיצובית
או מהותית. תמוה שרק דגמים מעטים מנסים לדפוק עיצוב כובש או מקורי בשוק בו צורה
קודמת למהות, ועצוב – אם כי לא ממש מפתיע - שאף לא אחד מחברי הגל החדש מנסה
להעניק חוויית נהיגה ואפילו לא נוחות ברמה גבוהה. ברובם המכריע אין אפילו הבטחה
לאשליה של עינוגי שטח והם מסתפקים בהנעה קדמית זולה. "רכב פנאי"? התואר חסר
המשמעות הזה קיים רק במוחם הקודח של מנהלי שיווק והמשת"פים שלהם במדיה.
למעשה, ללא אופציה של הנעה כפולה – אפילו לא בחו"ל – הם אינם ראויים להגדרה
כבישטח ואינם אלא מיקרוואנים.
משקל עודף, מרכז כובד גבוה ומיתלים שנועדו לכפר עליהם אינם מתכון להתנהגות כביש
מהנה ונוחה. ללא יכולת דינמית, סביבת נהיגה יצירתית או איכות פרימיום, איזה נכס בכל
זאת מצליח לגרום לעדר לנדוד בכיוון הג'יפונים הקטנים? אולי הישיבה הגבוהה? עוד
אשליה. כפי שהדגשנו כבר במבחן לאודי Q2 ("הוא נמוך למדי וכנראה שלא
תצליחו להביט מעבר להר מכוניות הליסינג האפורות בפקק"), אסור לצפות בהם לישיבה
גבוהה כמו בכבישטח גדולים יותר, דוגמת קיה ספורטאז' או יונדאי טוסון. מושב הנהג
ביונדאי קונא נמוך בעשרה סנטימטר תמימים לעומת טוסון. מבחינת גובה המושב,
הג'יפונצ'יקים נמצאים באמצע הדרך בין ג'יפונים לסופר-מיני. בארונה, לדוגמה, מושב
הנהג/ת במצבו הנמוך נמצא בדיוק באותו גובה כמו זה שבאיביזה במצבו הגבוה. הודות
לתוספת גובה ממוצעת של חמישה ס"מ, הגישה למיקרוואנים האלה והיציאה מהם אמנם
מעט יותר קלות, אבל את אותה נהיגה גבוהה ושולטת עליה פינטזתם לא תמצאו כאן.
האם זה שווה את תוספת המחיר הנכבדה? כמובן שלא. את הפרמיה משלמים עבור
ההייפ האופנתי נטו ולא עבור שום דבר אמיתי. כשהזין עומד, השכל ישן.
?Are You Talking To Me
הפרסומונים כבר משתינים מהמקפצה ללא בושה. הנה סיכום ל"מבחן" שנערך לאחד
הג'יפונים המשתתפים גם במבחן הזה (מבחן סולו כמובן, חס וחלילה לא השוואתי):
“הרכב מציע את אחת החבילות המוצלחות ביותר בקטגוריית רכבי הפנאי הקטנים, עם
שילוב טוב של מרחב פנימי, ביצועים, צריכת דלק ואבזור בטיחות ונוחות. נכון, יש נוחים
ומעודנים ממנו, אך במחיר בו הוא מוצע, הוא צריך להיות ברשימת הבדיקה של כל מי
שמחפש לקנות רכב פנאי קטן."
נראה מעורפל? לא ברור? זו בדיוק היתה הכוונה, כדי שאף יבואן לא ייפגע חס וחלילה.
עכשיו תנסו לענות על השאלות הבאות:
- על איזה דגם מדובר?
- כמה "חבילות מוצלחות" יש בקטגוריה?
- מי "נוח ומעודן ממנו"?
- מי עוד צריך להיות "ברשימת הבדיקה"?
- ולבסוף, איזה דגם מומלץ לקנות?
נסו לענות שוב על שאלות אלו אחרי קריאת המבחן הזה.
ניסן ג'וק אפילו לא הוזמן להשתתף במבחן הקבוצתי הזה. עבר זמנו, בטל קורבנו;
במרוצת השנים העיצוב הנהדר שלו כבר נעשה שקוף – ובלעדיו אין לו אפילו נכס אחד.
מתחרה שדווקא כן היינו רוצים לראות אותו משתתף במבחן הזה, סיטרואן C3 איירקרוס,
הגיע ארצה רק לאחר סיום המבחן, אבל תהיה אליו התייחסות מיוחדת בהמשך. את
ארונה, קרוסלנד וקונא ביקשנו לבחון בגירסאותיהם הזולות ביותר, אבל קיבלנו דווקא את
היקרות ("זה מה שהקהל אוהב"), טיבולי קיים רק ברמת גימור אחת (יש גם גירסת דיזל
מוארכת, בעיקר למוניות). ארונה וקרוסלנד אפילו לא מיוצרות עם אופציה להנעה כפולה,
בטיבולי היא קיימת רק באותו דיזל ואילו קונא משווק בארץ אך ורק עם הנעה כפולה כי
לגירסת הנעה קדמית עדיין אין גיר אוטומטי...
הנעה כפולה והמנוע הכי חזק עושים את היונדאי לרכב היקר ביותר בקוורטט – ובהפרש
גדול – אבל לפחות על הנייר גם מעניקים לו צמד יתרונות חשוב. ואולם, ליתרונו החשוב
יותר זוכה קונא בלי כל קשר לטכנולוגיה: עיצוב. הופעתו החיצונית האגרסיבית בולטת
לטובה, לא מעט בגלל חיוורון שני המתחרים האירופאיים. הסאנגיונג העפיל למפגש
הפסגה הזה בעיקר בזכות עיצובו יוצא הדופן, שמזכיר מכוניות ראווה איטלקיות של פעם.
ואולם, בניגוד לקונא, שהופעתו המושכת היתה קונצנזוס, היו בין הבוחנים גם מי שלא
הצליחו להבין מה יפה בטיבולי. למרבה הבושה, הם היו הרוב.
"דברים שרואים מכאן לא רואים משם," היא המנטרה שמדקלם כל ראש-הממשלה חדש,
כשמתברר לו שההבטחה האלוהית אינה אלא אגדת עם שעובדת רק על עובדי אלילים.
וזה גם הדבר הראשון שעלה בדעתי ברגע בו נכנסתי לטיבולי המרווח. כל החיבה שלי
לעיצוב המקורי של הכנפיים האחוריות פגה ברגע בו נאלצתי להתמודד עם השלט
הפרימיטיבי הצמוד למפתח ובנסיון עקר לכוון את פתחי המיזוג. צמד המחוונים העגולים
סטייל אופנוע די נחמד, אבל גם הוא נשכח ברגע שמתניעים: גיר פרימיטיבי, מנוע
אטמוספרי בזבזן, דוושת גז רגיזה, הנדסת אנוש נסתרת, נוחות נסיעה רעועה והגה
בעייתי. גם בלי להתייחס לחוסר במערכות בטיחות ולציון העלוב בניסוי ריסוק, מהר מאוד
מתברר שהסאנגיונג נקלע למבחן הזה בטעות. והוא אפילו לא הכי זול...
הנציג ה"גרמני" במבחן מבטיח יותר בהיותו טרי יחסית, אבל מהר מאוד הוא מסגיר את
גילו האמיתי: קרוסלנד אינו אלא גירסת אופל לרכב הוותיק ביותר בקטגוריה (פרט לג'וק,
כמובן), פיג'ו 2008. הסימן הראשון לכך הוא עיצוב פנימי מיניוואני ארכאי, עם תקרת
דשבורד ארוכה, שמשה קדמית מרוחקת וקורה קדמית עבה ומסתירה. מושב מאוד לא
נוח, דלת אחורית קצרה וכבדה, מולטימדיה בסיסית וסאנרוף ללא סוכך מגיעים בהמשך
ישיר, אבל שום דבר לא מכין אותכם לדוושה אלסטית מורטת עצבים ולתגובות עמומות
ואיטיות. קרוסלנד מתמרץ נהיגה רגועה ומתגמל על כך בנסיעה שקטה, נוחה וסופגת –
הטובה ביותר בין המשתתפים במבחן – ובצריכת דלק חסכונית יחסית (מקום שני
במבחן). האופל יכול לשרת היטב את דודה בלומה בדרך למועדון ויצ"ו, אבל בסיכום
הכולל אין מנוס מלחקות את אופל ולשים עליו X.
אחרי שמנקים את השולחן משני הלוזרים המיושנים, מגיע תור צמד המתחרים על
הבכורה. היונדאי הוא היחיד בחבורה שזכאי לתואר כבישטח (או SUV), בהיותו היחיד
שמצוייד בהנעה כפולה. ואולם, את המקדמה בזינוק צובר קונא עוד לפני ההתנעה; בניגוד
לסיאט, יוצריו השכילו להעניק לו הופעה מושכת – ובקטגוריה המחצינה הזאת זה אולי
הקלף החשוב ביותר. היונדאי נראה טוב, אגרסיבי אך מבלי להיות מופרז – והיחיד
שמפתה אותכם כבר בחניה להיכנס ולהתחיל לנהוג. גם המפרט הטכני שלו קורץ, כי
בנוסף לאותה הנעה כפולה מצוייד קונא במנוע טורבו הגדול והחזק בחבורה, 1.6 ליטר
177 כ"ס, עם גיר רובוטי חכם 7 מהירויות. יונדאי לא מעתירים עליכם את כל הטוב הזה
בחינם; קונא הוא הג'יפומיני היקר בחבורה – ובהפרש גדול: 21 אחוז יותר מארונה. האם
הפרמיה הזאת משתלמת לכם?
אם ההופעה החיצונית תפתה אותכם להשיב בחיוב, עיצובו הסתמי, הקודר והמתפשר של
תא הנוסעים ידליק אצלכם – יחד עם התאורה הכחולה המיושנת - הרהור שני; זהו, אחרי
הפיתוי החיצוני הם מרשים לעצמם לזלזל? לא ברור מדוע לא המשיכו יונדאי את
המוטיבים העיצוביים גם בתוך המכונית, אבל התוצאה הסופית פשוט מאכזבת – בלי
קשר לרמת הציפיות הגבוהה. האבזור עשיר, החל ממערכות בטיחות וכלה בוויתור על
מפתח, והנדסת האנוש טובה, אבל לא מושלמת: מושב הנהג אינו מתכוונן לגובה, רק
חלון הנהג מופעל בלחיצה אחת, תפעול מערכת המולטימדיה המקומית מסורבל (אין ווייז
ובלוטות' יחד עם אייפון מחובר) והסאונד שלה מאכזב. לא נורא, אולי רעם המנוע יפצה.
כן – ולא. קונא נהנה מביצועים מצויינים ומיתרון מוחלט על ארונה בתחום הזה. בורר
מצבי הנהיגה עושה עבודה טובה ובמצב 'ספורט' האוטו נמרץ. ההגה אמנם אילם, אבל
הניהוג טוב יחסית ואפילו די מהנה, כמעט ספורטיבי. היכולת הדינמית לא באה על חשבון
נוחות נסיעה סבירה, אבל קונא מייצר רעש צמיגים גבוה וזולל דלק – הרבה יותר מכל
משתתפי המבחן. אל תיסחפו כאן למסקנה מוטעית; קונא אינה מכונית ספורט ואפילו לא
ספורטיבית. על הכביש הנכון ובנהיגה שדורשת מהאוטו לא פחות מאשר מהנהג, נכנע
קונא ועבר מהנעה כפולה לקדמית, כדי שהגיר יוכל לנוח.
אה, הגיר. כשקונא הגיע ארצה הוא קיבל דירוג של כוכב אחד מסכן ב'מדריך נטקאר'.
לקוראים שהביעו את תמיהתם הסברתי בפורום, ש"מדובר בקומבו זהה לגמרי של אותו
יצרן, שכשל לחלוטין לא מכבר למרות עדכון תוכנה (בקיה ספורטאז'). זה מקרה קלאסי
של 'ייזהר הקונה' ועל קונא מוטלת חובת ההוכחה שהפגם תוקן". הצ'אנס להוכיח שהפגם
אכן תוקן ניתן לקונא במבחן הזה.
שבועיים לפני המבחן ערכנו טיול קטן במסלול שטח קליל וקרוב לבית, שמוכר לנו היטב.
גם לאותו כבישטח בו נסענו אז היה קומבו דומה: טורבו בנזין וגיר כפול מצמד. בחלקו
הראשון של המסלול יש עלייה לא קשה, 300 מטר של שיפוע אחיד ומשטח נטול בורות
ומדרגות. אותו רכב עלה אותה בלי לגמגם או להזיע ומייד התקבלה החלטה, שלכאן
אנחנו חוזרים עם היונדאי. השביל מעט קשה יותר מזה בו נכנע הספורטאז', אבל חלקו
הראשון לא הרתיע את קונא. ואז, במחצית הדרך, הראה לנו היונדאי את אותם אותות
אזהרה של הקיה: זה התחיל עם "הגיר מתחמם, עצור" והמשיך עם "הגיר מתקרר,
ייקח לו עוד 4 דקות"... אחרי שניאות לבסוף להתקרר ולהמשיך לנסוע, הוא נעצר שוב
אחרי 50 מטר נוספים, הפעם בליווי עשן מצחין מתא המנוע. עברו שעות עד שריח
הקלאצ'ים נמוג מהקוקפיט. לא נעים.
הגיר בקונא (למעלה) התחמם וכשל בדיוק כמו הגיר הזהה בספורטאז' (למטה)
אז קונא שומר על הכוכב הבודד שלו והיחידים שממש מופתעים הם מי שמאמינים
בניסים. קונא הוא אולי ג'יפומיני מרהיב, אבל הוא נופל בין הכסאות, נותן תשובה לשאלה
שלא נשאלה. הוא מציע ביצועים ספורטיביים ברכב שאינו מיועד לכך ויכולת שטח אפסית,
מוגבלת-עד-לא-קיימת, הן בגלל זווית גישה וגובה הצמיגים, והן בגלל הגיר הכושל.
ביצועים מיותרים + הנעה כפולה מיותרת = הפרש מחיר מיותר. אלא אם כן אתם נמנים
עם אותם שפוטי אופנה שמוכנים לשלם יותר עבור הרושם שעושה לא-ברור-על-מי הצורה
החיצונית.
בעזרת שני צבעים וקישוטים אפורים בטעם טוב, גירסת FR היקרה מיטיבה מעט עם
הופעתה הפושרת, המרובעת, של איביזה-על-סטילטו העונה לשם ארונה. אמנם ליד קונא
הוא כמעט שקוף, אבל זו פחות או יותר הנורמה בתת-הקטגוריה. תא הנוסעים, לעומת
זאת, מרשים וצבעוני יותר בסיאט. המרחב הפנימי הנדיב יחסית כמעט זהה, אבל איכות
גימור והנדסת אנוש האירופאיים מוצלחים יותר, למעט איכות העור בו מצופה ההגה.
מבחינת אבזור סובל צמד דפוקי השמות משני חוסרים בולטים ותמוהים (סאנרוף
ופליפרים) ומנסים לפצות על כך עם היצע עשיר יחסית של עזרי נהיגה (השוני: בקונא יש
שמירת נתיב אקטיבית, בארונה יש בקרת שיוט אדפטיבית).
מנוע 3 הצילינדרים הקטן של קונצרן VW אינו בריון כמו המנוע הגדול ביונדאי, אבל הוא
עושה את העבודה ללא קושי ועם הרבה אופי. בקטגוריה הזאת אין צורך אמיתי ברמת
ביצועים גבוהה יותר. לעומת זאת, ארונה חסכוני מקונא ב-21 אחוז (צירוף מקרים: זה גם
הפרש המחיר בין השניים) והוא גם החסכוני בין הארבעה. הניהוג קליל, זריז ומדוייק,
נוחות הנסיעה טובה אך לא למעלה מזה. הסיאט מנצח ללא קושי במבחן הקבוצתי הזה,
לא רק בזכות כשלונו החרוץ של היונדאי. עם תמורה טובה למחיר, אופי מפולפל ואיכות
טובה, אין היום בארץ ג'יפומיני מוצלח יותר.
|