מבחנים

  

אודי RS6 ולנד-רובר דיסקאברי, שתי מכוניות פתייניות,
מתייצבות למבחן כפול - עם הבטחה לתשוקה אין גבול 

תל-אביב זכתה בפס קול חדש. אם עד לא מזמן נשלט רעש הרקע בעיר על-ידי 
אופנועים וקטנועים, היום רועמים בה מנועי V8 איטלקיים אקזוטיים ומנועים 
גרמניים המתחזים לכאלה בעזרת אגזוזים מתוגברים. יושבי קרנות עדים 
לפתיחות פול-גז ברמזורים ולספרינטים דמה מטופשים, העיקר לייצר מכסימום 
סאונד. שופוני פאתטי, שמותיר את יושבי המדרכה אדישים - בדיוק כמו 
למשמע הבום-בום פול-ווליום הקבוע הבוקע מחלונותיה הפתוחים של מיצובישי 
סופר-לאנסר לבנה, שמשוטטת ערב ערב בעיר עם נהג גלמוד המנסה למשוך 
קצת תשומת לב. לתל-אביב, להבדיל מנצרת או אשדוד, אין נשמה מוטורית. 

              לתל-אביב, להבדיל מנצרת
            או אשדוד, אין נשמה מוטורית

לא מזמן המתינה לידי ברמזור אודי RS3 אדומה, נהגה מפמפם את הדוושה, 
מייצר הרבה רעש ומעט מוזיקה, פוזל בסתר לבחון את תגובת יושבי הקפה 
הסמוך. הנהג נראה די מרוצה מעצמו ומהצעצוע שלו. ואז חלפה מולנו פרארי 
458, אדומה אפילו יותר. אפילו הנסיעה המתונה של האיטלקיה הפיקה סאונד 
כל כך שונה, כל כך עשיר, עד שהברנש ההמום באודי הפסיק לפמפם, מתחרט 
על ששפך ים כסף על אופציה של 'מערכת פליטה ספורטיבית', שלעולם לא 
תוכל להשמיע צליל שפרארי מייצרת בסיבובי-סרק.



כביש עוקף קריות לא מזכיר בשום כלום את רחובות תל-אביב, למעט בקצב 
הזחילה באיילון בסוף היום. ובתגובות לה כן זכתה שם אודי RS6 שחורה. 
הסיטרואן המסחרית הגדולה היתה עמוסה בפועלים עייפים, אבל ברגע שאחד 
מהם הבחין בסטיישן השרירית, פצחו יושבי הסיטרואן בהילולה. סמארטפונים 
נשלפו, ידיים נופפו ואגודלים סימנו שאפו. אחד מהם, בסרבל כחול מאובק, 
ביקש, התחנן, הפציר, שאתן גז כדי שיוכל להקליט את הקולות. 12,800 שקל 
עולה תוספת של אגזוז ספורט באודי, המייצר נפיחות באריטון, אבל לפי צהלות 
המעריצים בסיטרואן היא שווה כל גרוש. האודי הרועמת עשתה להם את היום 
– ויהיה להם מה להראות, להשמיע ולשתף. לא קיבלתי בקשה דומה בעיר 
הולדתי ואני בספק אם יש בסדום-על-הים-התיכון יותר מעשרה צדיקים 
שיודעים מה היא RS6. ואז, בסיומו של יום נהיגה ארוך ומתסכל, מצאתי סוף 
סוף משהו טוב לומר על האודי; היא כמו גולף GTI דור ראשון – רק יודעי ח"ן 
מסוגלים לזהות אותה.

     אני בספק אם יש בסדום-על-הים-התיכון
    יותר מעשרה צדיקים שיודעים מה היא RS6

זהו, רק דבר אחד טוב על מכונית ספורטיבית שעולה יותר ממיליון שקל, עם 
מנוע V8, הנעה כפולה, 560 כוחות-סוס ואפס-למאה בפחות מארבע שניות? 
או-קיי, היא גם מאוד שימושית, עם מרחב לארבעה מבוגרים ובגאז' של סטיישן 
– וכמובן סביבת הנהג המושלמת, האסתטית, המצויידת ומרחיבת הדעת כפי 
שניתן לצפות ממכונית סאלון של אודי. אבל לי היו ציפיות גבוהות בהרבה, 
בעיקר מהמנוע; לא בכל שבוע יוצא לי לחגוג על V8 – אחת מתצורות המנוע 
המחרמנות ביותר. מי יכול לשכוח את הצמרמורת שנתנו מנועי V8 במכוניות 
השרירים האמריקאיות הקלאסיות. לדור הנוכחי של RS6 אוואנט, יליד 2014, 
יש מנוע V8 טווין-טורבו, שהחליף את V10 האטמוספרי מהדור הקודם. ועדיין, 
ציפיתי ממנו לחווייה של וי-שמונה. איזו אכזבה. המנוע חזק – כוח לא חסר לו – 
וגמיש, אבל אין בו זכר לסנסציה שאמור לספק מנוע כזה. לא הגרגור, לא 
השאגה, לא הגרררר ולא הוורררוםםם. אילו הייתם אומרים לי שהמנוע באודי 
הוא 6 צילינדרים, לא הייתי הולך לבדוק במפרט. ולא, האגזוז האופציונלי לא 
מהווה תחליף, רק מייצר צרורות של פוקים קולניים אם אתם מתעקשים 
ומכיילים על סאונד ספורט. 





כמובן שהביצועים מצויינים – ואם בארץ האוטובאנים ישנם מי שזקוקים ליותר, 
אודי מציעים גם גירסת 'ביצועים' עם 605 כ"ס – התאוצות חזקות לא פחות 
מאשר בפורשה 911 והמהירות המירבית היתה יכולה לחצות את השלוש-מאות 
אם לא היתה מוגבלת אלקטרונית ל-250 קמ"שים פוליטיים. סופר-מהירה, אבל 
סטרילית. RS6 היא נשק אוטובאנים משובח, אבל לא מכונית להשתעשע איתה 
בכבישים אמיתיים. איך זה יכול להיות, עם הנעה כפולה בעלת חלוקת כוח 
משתנה לפנים/אחור, מיתלים ספורטיביים וצמיגים חתך 30 אופציונליים? אודי, 
כמו מרצדס (E63AMG) ובניגוד לב-מ-וו (M5), החליטו שהמכונית זקוקה 
לקפיצי אוויר – גם מלפנים – כדי שהסאלונית תוכל לשייט באוטובאנים בלי 
שהצמיגים המופרזים יענישו את הנוסעים. ואולם, מכונית ספורט זקוקה לקפיצי 
אוויר כפי שדג צריך אופניים. תוסיפו לזה הגה קל מדי ותקבלו ניהוג מרושל, 
שממש לא עושה חשק. 

            מכונית ספורט זקוקה לקפיצי 
            אוויר כפי שדג צריך אופניים

סטיישן ספורטיבית היא חיה נדירה בארץ. רק שלוש RS6 נמכרו כאן השנה. 
האלטרנטיבה היחידה לאודי היא סקודה אוקטביה RS שעולה פחות מרבע – 
וזה עוד לפני שהגרמניה מולבשת בכל 8 התוספות שהיו במכונית המבחן:
סגירת Servo לדלתות - 8,200 ₪
מערכת פליטה ספורטיבית - 12,800 ₪
קליפרים אדומים - 5,100 ₪
חבילת 'אסיסטאנס' - 30,200 ₪
חישוקי 21 אינץ' - 25,600 ₪
פנסים קדמיים LED מאטריקס - 31,000 ₪
שמשות אחוריות כהות - 5,100 ₪ 
חבילת 'אלומיניום מאט' - 9,100 ₪
אחרי שהמחשבון שלי העלה עשן, יצא סכום של 127,000 שקל – מחיר של 
אודי A1 חדשה... מצד שני, אם תוותרו על האופציות המבליטות, תוכלו ליהנות 
מאנטי-פוזה של מכונית שהיא זאב בעור כבש, לפחות כל עוד תישארו ב-TLV 
ולא תרחיקו למחוזות בהם שוכנים מבינים.


______________________

אלוהים נותן אגזוזים


לכבוד מירוץ הראליקרוס פסח 1985 באשקלון, הביא נהג המבחן של המגזין 
'טורבו', פרדי פריהאוף, טויוטה קורולה. קורולה למירוץ?! או-קיי, זו לא היתה 
הקורולה המוכרת בארץ אלא AE86 – הדגם האחרון עם הנעה אחורית (זה 
שעל שמו נקראת האחות של סובארו BRZ). פרדי התחרה עם קורולה במירוץ 
24 השעות בספא, בלגיה, וביקש מסדנת הולווט שתכין עבורו אחת לאשקלון. 
לא צריך שיפורי מנוע (ה-1.6 ליטר טווין-קאם הסדרתי הספיק בהחלט), רק 
להגביה קצת את הגחון ולהחליף אגזוז, בשביל האפקט. הצליל שהפיקה 
הטויוטה היה מהסוג שטרם נשמע בארצנו, והיה קשה להאמין שהוא בקע 
מצינור פלדה פשוט ועב דפנות בקוטר גדול, שהחליף את מערכת הפליטה. 
צינור השקייה. אחרי שפרדי ניצח, נסענו בקורולה לתל-אביב. התנועה היתה 
צפופה, עם אלפי חובבי מירוצים שחזרו מהדיונה הגועשת צפונה, אבל די היה 
באפקט הקולני של הקורולה כדי שכולם יתנו כבוד ויפנו את הדרך למנצחת 
הרועמת. 

באותם זמנים, יצרני הרעש היחידים בעיר היו אופנועי ספורט גדולים. הם נהגו 
להתכנס בכל שישי אחר-הצהריים בקפה 'שרי' של האופנוען טינו, בפינת 
דיזנגוף בן-גוריון. תראה קטע, אמרתי לאברהם פורת. נעמדנו מול הקפה, 
נראים די מגוחכים במשפחתית יפנית המחופשת למכונית מירוץ. אבירי הנינג'ות 
בסרבלי עור קרביים אכן גיחכו. ואז נתתי שתיים-שלוש מכות גז, החיוכים 
נמחקו ופיות נפערו. 

קפה שרי עבר מאז עשרות גלגולים והיום ממתינים שם ללא-הפסקה המוני 
שוטים בתור להמבורגר העלוב של 'סוסו אנד סאנס'. לצד הטרנד התל-אביבי 
של תורים באתרי אוכל מתוקשרים, פורחת לה אופנת האגזוזים הרועשים. כמו 
הרעש הלבן שמייצרת מירי רגב, אם אתה לא צועק אתה לא קיים. לא כל ילדי 
ה-GTI וגברברי ה-AMG מסתפקים באגזוז התקני או אפילו האופציונלי; סדנת 
PIT STOP, לדוגמה, מייבאת ומתקינה מערכות פליטה משופרות של 
REMUS עבור רוב הדגמים, לא רק ספורטיביים. עכשיו מציעה הסדנה, עבור 
כמה אלפי או עשרות אלפי שקלים,  צעצוע נוסף: מערכת שליטה בגובה צלילי 
האגזוז. אם עד היום הציעו מכוניות ספורטיביות פרפרי שליטה בעוצמת הרעש 
עם שתי אופציות בלבד, שקט או רועש, המערכת החדשה מאפשרת לנהג 
לשלוט באופן מלא בגובה הצלילים שמפיק האגזוז לכל אורך רצועת הסל"ד 
בשלושה תחומים: נמוך, בינוני וגבוה. באמצעות חיבור בלוטות' בסמארטפון 
ואפליקציה ייעודית, יכול הנהג לקבוע אם הרכב יהיה חרישי בטורים נמוכים 
וקולני בטורים גבוהים או בכל מתכונת אחרת. המערכת הממוחשבת שולטת על 
צנרת הפליטה ומסוגלת להציע מיגוון פעולה רחב, ממצב סגור לגמרי (שקט) 
ועד פתוח לגמרי (קולני). עכשיו אני רק מחכה לראות RS3 חרישית עומדת 
ברמזור.


______________________

לנד-רובר דיסקאברי / צמיג אכילס



אם עבור ההמון הנבער הסטיישן המופנמת של אודי ממש שקופה, לנד-רובר 
דיסקאברי – בעצם כל לנד-רובר שאינו דיפנדר – מושך תשומת לב שאינה 
נופלת מזו לה היתה זוכה רקדנית סמבה ברזילאית המעכסת באמצע הכביש. 
הוא לא צריך להשמיע קול כדי לדפוק אפקט הגעה מנקר עיניים ומעורר קנאה. 
חבל, כי זה הפך לסינדרום ב-מ-וו; אנשים החושקים באוטו לא מוכנים להיראות 
בו, כי מה זה יגיד עליהם. מאחר שזה הדבר האחרון שמטריד אותי, עוד 
מהימים בהם הייתי נוסע ב"מכונית ספורט של פלייבוי" (MG מידג'ט...), ויש לי 
לא מעט זכרונות – והרבה כבוד – מדיסקאברי לדורותיו, קפצתי על ההזדמנות 
לקחת את הדור החדש, החמישי, למבחן. הוא אמנם נראה כמו פורד 
אקספלורר, זונח את העיצוב הכובש של הדגם הקודם, אבל דיסקו זה דיסקו; 
על סיפון הדור הלפני קודם צלחתי מכשולים שלא פיללתי שהוא יוכל להם, ובלי 
שהגחון יגיע למגע פיזי עם סלעי המדבר. מלך בשטח.



ההתלהבות שלי הצטננה כשהתברר שאני מקבל את גירסת HSE258TdV6 
היקרה ולא את SE180Td4 הבסיסית. הסיבה פשוטה: לחזקה יותר יש בארץ 
צמיגי 255/55X20 במקום 235/65X19 (בחו"ל אפשר לקבל אותה עם שתי 
המידות, אבל בארץ השופוני איך יידעו שאתם נוסעים בדיסקאברי היקרה אם 
לא תפגינו ג'נטים XXXL). צמיגים בחתך 55 מתריעים על יכולת שטח מוגבלת. 
את הדגם הקודם אפילו לא טרחתי לקחת למבחן מאחר שגירסת 7 המושבים 
חייבה ג'נטים גדולים וצמיגים נמוכים. מבט בוחן בגומי רק החמיר את המצב. 

       איך יידעו בארץ השופוני שאתם נוסעים
  בדיסקאברי היקרה אם לא תפגינו ג'נטים XXXL

פירלי סקורפיון הם צמיגי שטח נהדרים, שבשנות התשעים לקחו אותי לעשרות 
טיולי שטח בניסן טראנו II בלי אף נקר, אבל היום העקרב מיוצר במספר 
גירסאות. על רכב המבחן הורכבו צמיגים מהסדרה הירוקה (Verde) ולא 
הקשוחה (ATR), שאפילו לפי פירלי מקבלים דירוג של 6 כוכבים מתוך 10 
בסעיף יכולת השטח – נמוך יותר מהציון בכל הסעיפים האחרים, כמו 8 כוכבים 
עבור נסיעה בכביש יבש או רטוב. בסקורפיון 'כל שטח' הדירוג הפוך. בסעיף 
נוחות הנסיעה, לעומת זאת, הירוקים גוברים עם 9 מול 6 כוכבים. המועקה 
הפכה למפח נפש של ממש כשנאצלתי לחתום על סעיף האוסר לגמרי על 
נסיעה בשטח. מבחן ללנד-רובר בלי שטח? במה אני אמור לבחון אותו, בטיפוס 
על מדרכות? 





הפרוספקט מעוטר בתצלומי שטח קרביים והדיסקאברי שקיבלתי מצוייד בקפיצי 
אוויר להגבהת הגחון מ-22 ל-28 ס"מ, במערכת בקרת שטח דור 2.0 ואפילו 
במערכת המקבילה לבקרת שיוט אדפטיבית, אבל לשטח (קצב ההתקדמות 
בשטח נקבע אוטומטית). ולי אסור לרדת לשטח... כל שהרשיתי לעצמי לעשות 
כדי לנסות למלא את חובתי המקצועית זה לעלות ברמת הגולן על שביל לא 
ממש קשה, שאפילו רכבי כבישטח יכולים לו. לא הייתי מודאג; מכאן לא ייצא 
דיסקאברי הרב-מג עם שריטה בגחון. אני לא יכול לספר לכם שזו היתה נסיעה 
מהנה; על אבני הבזלת החדות נהגתי בחשש רב, כאילו הלנד-רובר נוסע על 
ביצים. ואני לא מדבר על סלעים מאתגרים, שאין לי ספק שדיסקאברי יוכל להם.

      הלנד-רובר נוסע על אבנים כאילו היה 
    מהלך על ביצים, הנהג סובל מחרדת נקר
 
אבל מדוע שמישהו ירכוש רכב שטח משוכלל ויקר אם כל ירידה לשטח תלווה 
בחרדת נקר? אם במכונית חשמלית סובלים מחרדת טווח, ברכב שטח על 
צמיגים נמוכים מדובר בחרדת נקר. אז בשביל מה. לא מכבר השיקו לנד-רובר 
את SVX, 'גירסת השטח המוחלטת של דיסקאברי'. הוא אמנם מצוייד במנוע 
בנזין V8 עם 575 כ"ס, אבל אותי דווקא מעניינים יותר הצמיגים שלו: גודייר 
רנגלר 'כל שטח' במידה 275/55X20. למרות החתך הנמוך, אני סמוך ובטוח 
שהם מנטרלים את חרדת הנקר.

   

קפיצי האוויר, שסיפקו נוחות מצויינת בשטח בעיקר במצב נסיעה קיצוני (סלעי), 
אכזבו באופן מפתיע דווקא בכביש, עם נוחות נסיעה מאוד פושרת. לדיזל V6 
יש ביצועים לא רעים עבור רכב שטח אמיתי וגם התנהגות נאותה יחסית לגודלו 
ומשקלו (כן, למרות הפחתת המשקל בדור הנוכחי), ומוזר שהוא נכשל בסעיף 
הנוחות. זה אמנם לא ריינג' רובר, אבל ברכב כזה מותר לצפות לנסיעה נוחה 
יותר, הרבה יותר. כי מכל הבחינות האחרות, תא הנוסעים המתוכנן למשעי הוא 
מקום שמאוד נעים לבלות בו, למרות תמיהות מזדמנות בסעיף האיכות. תנוחת 
הנהיגה מצויינת, שדה הראיה מושלם, והמרחב נדיב אפילו בשורה השלישית. 
הייתי שמח לקבל מושבים עם אוורור במקום חימום (במושב האקספלורר יש 
מיזוג של ממש), מערכת שמירת נתיב – כמו בקרת שיוט אדפטיבית – יש רק 
בגירסת Luxury היקרה של HSE (תוספת של 97 אלף שקל), אבל התראה 
מסטייה מנתיב ובלימה עצמונית יש גם כאן. על מחצית מכמות סמלי לנד-רובר 
שעל המכונית ובתוכה - כולל על הקורה המרכזית הפנימית - בהחלט הייתי 
מוכן לוותר, אבל אני מהמר שהלקוח הטיפוסי של הרכב יעדיף להוסיף עוד חצי 
תריסר.

  

איש המכירות באולם התצוגה סיפר לי, שדיסקאברי "קוביה" (שני הדורות 
הקודמים), נהנה מביקוש גבוה. לנוכח המראה הרך וחסר האופי של הדור 
הנוכחי, לא קשה להבין מדוע. מול האולם חנה דיסקאברי דור ראשון, מזווד
מסוליית צמיגי השוקולד עד השנורקל, נראה ערוך ומוכן ליציאה ל'קאמל טרופי'. 
הייתי מתחלף.

______________________

גלריה: דיסקאברי 1 ב'קאמל טרופי'

  

  
______________________