מהמבחן הקודם של שלוש קטנות ידניות בסיסיות למדנו, שכדאי להנמיך
ציפיות. אמנם הפעם היו לנו כמה סיבות טובות להיות קצת יותר אופטימיים,
אבל למעשה באנו למבחן הזה בעיקר כדי לתת עבודה. אילו יכולנו לגייס למבחן
הזה את פורד פיאסטה המחודשת עם המנוע הקטנטן והמסקרן שלה, התחזית
היתה מן הסתם ורודה יותר, אבל משום-מה הפיאסטה הזאת עוד לא בארץ.
עוד אחת עם מנוע טורבו זעיר שהיתה אמורה להצטרף למבחן ולנסות להצדיק
את מחירה הגבוה היא רנו קליאו, אבל – "משום-מה" כבר אמרנו? – בחברת
קרסו החליטו להקפיא נסיעות מבחן (למעט אינפיניטי). מאזדה 2 מיובאת רק
עם גיר אוטומטי(...) ולאופל אין קורסה ידנית לנסיעת מבחן. מסיבות לוגיסטיות
שאינן תלויות בנו, נאלצנו לפצל את המבחן לשני חלקים; המנצחת בדו-קרב על
אליפות אסיה עלתה לשלב הגמר נגד המתחרה השלישית, האירופאית.
פרוצדורה שלא השפיעה על המהות.
ומאחר שלא באנו ליהנות, בואו נתחיל מההגה. לכל הגה יש סיפור: בגירסת
האבזור הבסיסית של יונדאי i20 (היחידה המוצעת עם גיר ידני), גלגל ההגה
אינו מתכוונן – לא לגובה ולא למרחק. זה פחות נורא ממה שזה נשמע, כי
המושב מציע מספיק מצבים כדי להגיע לתנוחת נהיגה טובה. גם בסקודה
פאביה מקבל הגיר הידני רק את רמת האבזור הנמוכה, מה שאומר שאין על
חישוריו שום מתג או כפתור. כלום. הגה עירום לגמרי, חף מכל שטויות, כמו
שצריך וכמו שאנחנו אוהבים. כמעט: כמו ביונדאי, ההגה עשוי פלסטיק. ואפילו
בתור פלסטיק נחות, הצ'כי פחות נעים למגע מהקוריאני.
MG3 קיימת רק עם גיר ידני, אז היא מציעה איתו לא רמת גימור אחת אלא
שלוש. מכונית המבחן היתה האמצעית (קומפורט), מה שזיכה אותה בגלגל
הגה מצופה עור (הבסיסית מסתפקת בפלסטיק). עור נעים מאוד למגע, ולא רק
בהשוואה עם הגאי הפלסטיק המדכאים של המתחרות (מעניין אם יש בענף
הרכב המקומי מנהלי מותגים, שטורחים בכלל לנהוג בגירסאות הבסיסיות; אם
זה היה קורה, אם גם הם ולא רק הלקוחות שלהם היו נאלצים לשאת בעונש
הזה, אין ספק שתופעת הגה הפלסטיק היתה נעלמת מהארץ).
חכו רגע. הגה העור באם-ג'י הוא רק המבוא לבשורה הטובה באמת: ההגה
הסיני מתוגבר הידראולית, לא חשמלית. כן, באמת. כמה טוב להיזכר, הגה
שלא רק מציית לך אלא גם מדבר איתך. לא מדבר סינית אלא אוניברסלית.
שפה נהדרת. אם ישנו מישהו שעדיין חושב, שמותר היה לוותר על ההגה
ההידראולי הפטפטן לטובת הגה חשמלי אילם, כדאי שימהר לעשות סיבוב קטן
ב-MG הקטנה.
חכו עוד רגע. אל תסתפקו בסיבוב קצר ב-MG הנאה למראה, כי אתם עוד
עלולים לרצות לרכוש אותה. עם כל הכבוד להגה הקלאסי החביב – ומי כמונו
יודע לעשות כבוד להגה – הוא לא מצליח לעשות לבדו את מה ששאר חלקי
השילדה – ולא רק הם – לא מצליחים. למרות ההגה, למרות השם הנוטף
נוסטלגיה רודסטרית, MG3 אינה מכונית מהנה לנהיגה. הסמל אותו סמל, אבל
MG3 אינה MGB ואפילו לא MG מידג'ט. אפשר כמובן לעבור סעיף סעיף,
אבל התמונה המלאה היא של מכונית שנוצרה על-ידי ועדה. אין בה אחידות.
המיתלים הנוקשים לא מיישרים קו עם ההגה והמנוע המחוספס והאסמטי הוא
תזכורת מתמדת לגילו של היצרן, יליד 1924. אפילו מול i20 , המכונית החלשה
בשלישיה עם 84 כ"ס, לא הצליחו 106 הסוסים הסיניים לתרגם את יתרונם
התיאורטי למעשי. צריכת הדלק אינה משנה את התמונה; בנסיעה בינעירונית
רגועה יחסית, שאינה מאמצת אותו, צורך ה-1500 שלו 20 אחוז יותר דלק
ממנוע ה-1.2 ליטר המודרני של יונדאי. בנסיעה מאומצת יותר, ההפרש אפילו
גדל ומגיע לשיאו בנסיעה עירונית, עם צריכה גבוהה ב-35 אחוז, שמאפיינת
מכונית מנהלים אוטומטית ולא סופר-מיני ידנית.
ביצועים אינם האכזבה היחידה שמנחילה MG3 . המזגן לא החלטי והתנהגותו
טמפרמנטית, העיצוב הפנימי נופל מהחיצוני, לכל החלונות פיקוד חשמלי אך רק
הקדמיים יורדים בלחיצה אחת, נעילת הדלתות נשמעת למרחקים, המושב
האחורי מרווח אך אינו נוח לישיבה, תא המטען צר ולמרות שיש בה קישורית
בלוטות' מודרנית, הלחצנים נותנים תחושה של דיסקמן זול. התפרים האדומים
בריפוד לא יכולים להסוות איכות כוללת רעועה המחשבת לקרוס; אפילו אותו
ציפוי עור להגה כבר התחיל להתרופף.
ואולם, העפלתה של i20 לשלב הגמר לא נגרמה רק בגלל כשלונה של MG3.
היא היתה בזכות, לא בחסד. יכול להיות שיונדאי i20 הקודמת אכן היתה
הסופר-מיני הנמכרת ביותר בארץ וייתכן שישנם גם מספר לקוחות פרטיים
שרכשו אותה, אבל הדור הקודם היה חיוור מאוד, המשך ישיר לגטס האיומה.
אם MG3 הצליחה להשכיח מאיתנו שהיא נצר לשושלת MG המפוארת,
i20 הנוכחית הצליחה לנתק את הקשר לדור הקודם – וזה הישג, קפיצת דרך.
יונדאי יודעים לזגזג עם שמות כשצריך (ע"ע טוסון); חבל שלא עשו את זה
בסופר-מיני שלהם, כי מי שזוכרים את i20 הראשונה לא ימהרו לתת קרדיט
לחדשה. גם אנחנו כמעט שנפלנו במלכודת הזאת, אבל היונדאי הקטנה לא
התקשתה להראות לנו שהיא משהו אחר. אם העיצוב החיצוני עובר, תא
הנוסעים הוא ללא ספק מהנאים והאיכותיים בקטגוריה. ההשקעה העיצובית
בדיפון ובריפוד דו-גווניים, עושה את העבודה.
הגירסה האוטומטית נושאת עליה אבן-ריחיים מהדור הקודם, בדמות גיר
אוטומטי 4 מהירויות ארכאי. את הגירסה הידנית משרת מנוע 1.2 ליטר
אטמוספרי אך מודרני, לא חזק במיוחד אך פעולתו גמישה ושקטה, מאוד
שקטה. הוסיפו לזה מוט הילוכים קליל, תא נוסעים מרווח ומגומר היטב, הנדסת
אנוש טובה, שפע תאי אחסון (פלוס שני שקעים חשמליים), נוחות נסיעה סבירה
והתנהגות צפויה – ותקבלו בת-לווייה נעימה ומוצלחת לנסיעות עירוניות
ופרבריות. לתלונה על הגה שאינו מתכוונן אפשר להוסיף היעדר חלונות
חשמליים ותאורה מאחור ותאורת מחוונים מיושנת.
הבעיה של היונדאי היא, שמולה מתייצבת מתחרה שמחירה זהה אך היא
הרבה יותר זריזה, מהנה וחסכונית: סקודה פאביה. למרבה הצער, הצ'כית
הקטנה מקבלת לא רק מנוע חלש ב-20 כ"ס מאחותה הרובוטית אלא גם רמת
אבזור מאוד בסיסית, שחסרה אפילו ציוד בטיחות כמו מניעת התנגשות
עירונית. כמו ביונדאי, גם בסקודה אין חלונות חשמליים ותאורה מאחור, המושב
האחורי מעט פחות מרווח ואינו מתפצל בקיפול. בניגוד ליונדאי, חלון הנהג אינו
יורד בלחיצה אחת. ההגה כאמור עירום (ביונדאי יש עליו מתגי תפעול למערכת
הקול ולמחשב הדרך), אבל חסרונו המוחלט של מחשב דרך הוא כבר חסכון
הגובל בבזיון; בעידן החסכון בדלק, מחשב דרך הוא כלי עזר מצויין לנהיגה
חסכונית. את מסך המגע בגירסאות היקרות מחליף צג רדיו בקוטר של שעון יד,
החומר ממנו עשוי גלגל ההגה מחפיר – והעיצוב הפנימי כולו שחור וקודר.
היונדאי היא מכונית הרבה יותר מסבירת פנים מהסקודה.
עד שמתחיל האקשן. הן בזינוק והן בהאצות ביניים, פאביה היא מכונית
ה-ר-ב-ה יותר זריזה ומהירה מ-i20 בזכות מנוע הטורבו העדיף שלה. ומאחר
שגם ההגה שלה יותר מתקשר ומיתליה פחות רכים (גם בהשוואה לאחותה
הרובוטית), היא שותפה עדיפה לשעשועי כביש ואפילו לנסיעות בינעירוניות
בקצב מזורז. ואולם, הפתעה גדולה יותר מחכה בתחנת הדלק: פאביה גם
חסכונית יותר ב-28 אחוז (ללא עזרת מערכת עצור-סע, שנותקה בסקודה ואינה
מוצעת ביונדאי). אם העיצוב הפנימי האפל אינו מדכא אתכם ואתם נוהגים גם
מחוץ לעיר ופרבריה, פאביה היא ללא ספק חבילה עדיפה. במידה שאתם נהגים
רגועים, i20 מציעה רשימת יתרונות ארוכה יותר וללא חסרונות של ממש.
נטקאר בפייסבוק
