- כתב וצילם: דור אהרנוביץ -
בסוף כל מבחן השוואתי נשאלת השאלה, "נו, אז איזו מהן אתה היית קונה?"
בדרך כלל זו שאלה תיאורטית לגמרי; אני לא בדיוק נמנה עם חוג הלקוחות של
ריינג'-רובר וקשה לי לדמיין את עצמי נוהג במיניוואן ריק. הפעם, לעומת זאת,
השאלה מאוד רלוונטית: בן 21 , סטודנט, מחפש אוטו קטן וזול שייקח אותי
ביום-יום, ואם אפשר לעשות זאת עם בונוס של קצת הנאה וסטייל - עדיף.
במבחן הזה, קהל המטרה המדוייק של השתיים הוא בדיוק אני.
פיאט קטנה נגד סיאט קטנה יכול להישמע כמו בדיחה; עד לפני שלושים שנה,
סיאט ייצרו מכוניות קטנות של פיאט. היום הם עושים את זה עבור פולקסווגן,
שחזרו לקטגוריית המיני עם אפ. סיאט מי – כמו סקודה סיטיגו – אינה אלא
אחות תאומה כמעט-זהה של אפ. אמנם מפרוייקט אפ המצית את הדמיון – כי
מי לא רוצה מכונית קטנה עם מנוע והנעה אחוריים! – נשאר רק השם, ולפחות
בשלב הגירסה הראשונה אין בה שום חידוש מעניין: מנוע 3 צילינדרים, הנעה
קדמית, תצורת 3 או 5 דלתות. אפילו הגיר הרובוטי החכם של הקונצרן פינה
את מקומו מאותם שיקולי תקציב לטובת רובוטי אידיוטי, שלא עושה שום חשק.
למבחן התייצבה מי ידנית 3 דלתות בגירסת סטייל 75 כ"ס, שהיא גם היחידה
המיובאת היום (עם אותן שתי תצורות מרכב ועם אותם שני גירים).
האם פנדה החדשה היא מיני או סופר-מיני?
הדור הראשון של פיאט פנדה הגיע ארצה חודשים ספורים לפני הגירושין של
האיטלקיה מהספרדיה והוא זכה לככב בגליון הראשון של המגזין טורבו. פנדה
המקורית היתה אכן מקורית – וגם יצירתית, מינימליסטית ורבת השראה. אבל
במעבר לדור השני קרה לה מה שקרה לקטנות יצירתיות אחרות, כמו רנו טווינגו
ופורד קא, והיא הפכה לעוד קטנה קונפורמיסטית, שמתחפשת למכונית גדולה
יותר (פנדה ההיא נמכרת עד היום לצד הדור החדש, השלישי). וזאת בדיוק
היתה השאלה שהעסיקה אותנו בתכנון המבחן: האם פנדה החדשה היא מיני
או סופר-מיני? שתי התשובות נכונות.
פיאט חסכו מאיתנו התלבטות נוספת; רק אחת משלוש גירסאות הפנדה
החדשה (מעכשיו אני קורא לה פנדה, ברשותכם), זמינה לנסיעות מבחן. לצד
גירסת TOP המצויידת שנבחנה קיימת גם גירסת ONE בסיסית, שתיהן עם
אותו מנוע עתיק אך מוצלח, 1.2 ליטר 4 צילינדרים 69 כ"ס, וגיר ידני בלבד.
לצידן מוצעת בארץ TOP נוספת, עם מנוע טווין-אייר (ראו מסגרת). לפנדה אין
תצורת 3 דלתות, אבל תא הנוסעים של TOP כולל 5 מושבים, לעומת ארבעה
מושבים בלבד בגירסת ONE הזולה בתשעת-אלפים שקל (אלפיים שקל יוסיפו
לה מושב אחורי שלישי, אבל לא את כריות הווילון ומערכת השמע).
בעוד שגירסאות מעניינות יותר של אפ ואחיותיה טרם הושקו, פיאט כבר
מציעים בחו"ל גירסת הנעה כפולה מעניינת של הפנדה, שבדור הקודם היתה
מוצלחת למדי. ברוח האלקטרונית השולטת היום, שתי המתמודדות מצויידות
במערכת בלימה אוטונומית שמונעות פגיעה בעצמים (כולל הולכי-רגל)
במהירות של עד 30 קמ"ש, אלמנט חשוב במכונית עירונית. למרבה הצער,
בארץ היא מותקנת רק במי.
בהשוואה הזאת לא יהיו זמני הקפה, אנדר-סטיר ואובר-סטיר, לא ריח של
צמיגים ומעט מאוד כוחות-סוס, אך עדיין מדובר באחד המבחנים המסקרנים של
השנה. בראיה רטרואקטיבית, כל הפירוטכניקה הזאת גם יצאה די מיותרת;
למעט סעיף אחד, ניתן היה להכריע בין שתי המכוניות גם בלי לצאת מאולם
התצוגה. תופעה נדירה ומפתיעה, אבל עובדה.
גם בלי להתייחס לקטנות נישאיות יקרות, כמו פיאט 500 ומיני, הקטגוריה
הפורחת הזאת הרגילה אותנו לעיצוב צעיר ואטרקטיבי. הקרדיט על זה מגיע
לפיג'ו 107 ולקיה פיקנטו, שכבר עימתנו ביניהן במבחן קודם. שתי המתמודדות
הפעם אינן בנאליות למראה, אבל הופעתן החיצונית גם חסרה את אותו קסם.
פנדה מזכירה מיקרו-מיקרוואן עם אלמנטים עיצוביים מוכרים מהדור הקודם
(והיא גם משתמשת בגירסה משודרגת של הפלטפורמה שלה). אין ספק
שהעיצוב שלה הוא המעניין והמקורי בין השניים. הבשורה הטובה לרוכשי מי
היא, שניתן לקבל את המכונית גם בלי המדבקה הילדותית על הדופן; העיצוב
שלה מספיק צעיר גם בלעדיה.
 
העיצוב הפנימי מגלה תמונה הפוכה לחלוטין. קוקפיט הפנדה אובר-מעוצב עם
שלל ריבועים, שמייבאים בצורה מקורית את המוטיבים החיצוניים לתוך
המכונית. דווקא הסיאט משעממת בצורה יוצאת מן הכלל, כאילו שהחלל הפנימי
שלה עוצב על-ידי מהנדס מדוכא וחסר תשוקה. האלמנט הצעיר היחיד הוא
השימוש בפח חשוף בדלתות (מי אמר פיג'ו 107). מה שעגום אפילו יותר הוא
החסכון באבזור, שגובל בקמצנות: אין לנהג שליטה בחלון הנוסע, אין מראות
חשמליות, החלונות האחוריים לא נפתחים, אין מחשב דרך – מחדל חמור
במכונית בעלת אוריינטציה חסכונית - ופתחי המיזוג אמנם ממוקמים היטב אך
האמצעי בלתי ניתן לסגירה או כיוון, מה שמקפיא את פרצוף הנהג בנסיעה
ארוכה. שני פטנטים נחמדים כן מצאנו במי: מהירות המגבים פוחתת בעצירה
וההילוך מוצג בלוח המחוונים. הנדסת האנוש עדיפה על זאת שבפיאט, אבל
התחושה העיקרית היא של חוסר: בהשקעה, בעיצוב ובחמימות הקיימות
בפנדה. אנחנו בעד מינימליזם, אבל לא כשזה מביא לתוצאה עגומה.
מה הם רוצים, שנחזור לעידן כפפות הנהיגה?
תנוחת הישיבה בשתי המכוניות שונה לחלוטין, בסיאט יושבים נמוך ובנוחות
בשעה שבפיאט יושבים גבוה, על מושב שמזכיר ארגז פלסטיק של תנובה.
הכרית קצרה מדי, הקונסולה המרכזית נמצאת בדיוק במקום שברך ימין אמורה
לשכון, איזור הדוושות צפוף ותקרת לוח המחוונים משתקפת בשמשה. בשתי
המכוניות גלגל ההגה לא מתכוונן לעומק ובשתיהן הוא עשוי פלסטיק קשיח
ודוחה למגע (למה, למה במכונית לצעירים אין הגה עור? מה, שנחזור לעידן
כפפות הנהיגה?), כשבפנדה המצב גרוע יותר הן בגלל תחושת החומר והן
בגלל שזוג הריבועים המעוצבים על ההגה ממש לא נוח לאחיזה. גם בלם היד
מתעדף עיצוב על שימושיות. פתח המיזוג הצדדי בפיאט אינו ממוקם טוב
והמזגן מתנתק בהאצה. לפחות לא צריך להגיע לדלת הנוסע כדי לפתוח את
החלון הימני...
השמשות וחלונות הצד הגדולים בפנדה נותנים תחושה של אוטו יותר גדול ממה
שהוא באמת. הבעיה היא, שהמרחב בפועל טוב רק במימד הגובה אך לא
במימד האורך. בשתי המכוניות, המרחב מאחור גבולי, עם יתרון קל לאיטלקיה.
בגירסת שלוש הדלתות של מי נהנה הנהג מדלת ארוכה יותר מאשר בגירסת
5 הדלתות, דבר שמאוד מקל על הגישה והיציאה, אבל אין מנגנון קיפול/הזזה
למושב הימני (בחו"ל הוא מוצע כאופציה), מה שלא מסייע לפעולת החדירה
לצמד המושבים האחוריים (אין מושב שלישי, גם לא כאופציה).
"גיר ידני, אמרת?" שאלה חברתי בבהלה כשהפקדתי בידיה את מפתחות
הפנדה. היא הצליחה להחזיר אותנו הביתה בקצב יפה וללא כיבוי מביך אחד,
אבל לא בגלל שהיא נהגת מעולה, אלא מכיוון שצמד המנועים הגמישים הללו -
בצירוף עם משקל קל - עושים את מטלת הנהיגה לקלה במיוחד, אפילו עבור
אלה שרגל שמאל שלהם לא מכויילת למשימת מצמד. מנוע שלושת הצילינדרים
במי פחות רועד ממה שהייתם מצפים אחרי נהיגה בפיג'ו 107 והרעידה נעלמת
לגמרי עם היציאה לדרך. בתנועה זוג המיני די דומות, ניחנות בתנועה עירונית
קלילה וזרטיזה וסובלות ממחסור מסויים בכוח רק בתלולים שבכבישים. פנדה
מגיבה טוב יותר במטרים הראשונים של האצה ממהירות נמוכה, מי עליזה יותר
בטורים גבוהים. ביצועי השתיים קרובים מאוד, כשיתרון הסיאט קטן מזה
שהבטיחו הנתונים. זה נכון עד שמגיעים לתחנת הדלק; מי חסכונית יותר
מפנדה ב-14 אחוז.
שתי המכוניות הפתיעו מאוד לטובה דווקא בסעיף ממנו סבלנו במבחן הקודם
למכוניות מיני: נוחות נסיעה עירונית. פנדה נהנית כאן מיתרון קל, אותו היא
מאבדת בבינעירוני (באופן מוזר, הן יותר נעימות בתוך העיר מאשר מחוץ לה).
על הנאה מנהיגה אין הרבה מה לדבר, אלא אם כן כוונתכם לקלות התנועה
בעיר. אמנם אוטו קטן וגיר ידני הם מתכון קלאסי לפאן, אבל השתיים לא
מקיימות את ההבטחה. הפנדה הרכה יותר גם מתנדנדת יותר בעיקולים
ותנוחת הנהיגה לא מעודדת ללחוץ חזק. הסיאט נהנית מהגה יותר החלטי, אבל
צריך להיות ליסינגאי שפוט למשפחתומטית כדי למצוא אצל מי מהשתיים יותר
מקמצוץ של חדוות נהיגה.
הסיאט יותר זולה, יותר חסכונית ויותר בטוחה, פאסיבית ואקטיבית, אך
הקדרות השוררת בתא הנוסעים גורמת לי לפזול לכיוון האיטלקיה. אם תצליחו
להתגבר על תנוחת הנהיגה, הפנדה היא יותר אוטו, יותר פרקטית, יותר
חמימה ותוספת של שנת אחריות לא מזיקה כלל לחבילה הכוללת. בשתי
המכוניות היתה מאוד חסרה לי הכריזמה והעליזות של מכונית מיני ראויה.
הפנדה היא מנצחת המבחן, לא בגדול ולא בהצטיינות, פשוט יש לה פחות
חסרונות מאשר למתמודדת הצעירה, שעוד לא הגיעה לבגרות.
אז את מי הייתי לוקח בתור שותפה ממונעת לשנות העשרים המוקדמות שלי?
את קיה פיקנטו, שנותרת המובילה הבלתי מעורערת של קבוצת המיני
המקומית.
_______________________
פנדה טווין-אייר: כיף בע"מ
לא בחנו את הגירסה המסקרנת ביותר של הפנדה, זאת המצויידת במנוע
טווין-אייר החדשני, טורבו 2 צילינדרים, 85 כ"ס. אבל כן בחנו את 500
המצויידת במנוע זהה, כך שלא קשה להגיע למסקנה חד-משמעית.
פנדה טווין-אייר יקרה בארבעת אלפים מגירסת TOP של פנדה 1.2 ליטר.
הביצועים טובים יותר, אבל לא טובים מספיק. למנוע אין מומנט, הוא לא עולה
בטורים, הניתוק בקו אדום אנמי, אין גז-ביניים אלא אם דורכים על הדוושה חצי
שעה עם נעל צבאית. משאיות בורחות לך בעליה. והוא גם מעניש אותכם עם
רעש צורם ומאוד לא נעים, עם צליל של שסתומים עיליים כמו במכונית משנות
השישים או באופנוע. ובעמידה הוא גם רועד באופן לא אחיד.
המנוע הזה מלמד אותך לנהוג נכון
מתי הוא כן עושה את העבודה? בהאצות ביניים עירוניות, ממהירות נמוכה,
כשהאוויר בחוץ קריר. אז הוא חי ואפילו נשמע לא רע. מצד אחד, צריך להיות
מישהו חולה מכוניות כדי להצליח לחיות עם המנוע הזה; מצד שני, אין לו
ביצועים מספיק טובים כדי לפצות על הסבל. הדבר הטוב היחיד במנוע הזה,
שהוא מלמד אותך לנהוג נכון, כדי לא לאבד תנופה.
ובעיה נוספת: כשממש עושים שימוש רציני בטווין-אייר, הוא שותה דלק. כמה?
6.9 ק"מ/ליטר בנסיעה מעורבת, 5.7 ק"מ/ליטר בנסיעה עירונית. התוצאה
הטובה ביותר אליה הגענו, רק עם ללטף את הדוושה, היתה 10 ק"מ/ליטר.
וזה, להזכירכם, בפיאט 500 ולא בפנדה. כנראה שכדי שמנוע יהיה טוב אסור
שהוא יזכה בתואר "מנוע השנה" ; זהו המנוע השלישי ברצף שזוכה ומתברר
ככשלון.
 |
נטקאר בפייסבוק
