מבחנים

תצלום: גלעד ארצי

- איתי ברקן ורוני אהרנוביץ -

"יחסי מין מלאים בזמן צפיית שיא, כשהילדים ערים? מי יאשר דבר כזה? ובנוסף
לכל, זו הפקה יקרה, 6 מצלמות, כתבות מושקעות, תפאורה אקסטראוואגנטית,
הבאתם שמות גדולים, וואט דה פאק?! מה חשבתם לעצמכם? מילא בלייט נייט,
בלואו באדג'ט, אבל ככה? אין מצב. לגניזה."

זאת, פחות או יותר, היתה התגובה שקיבלתי אי שם בתחילת העשור 
כשהגשתי פיילוט לתוכנית חדשה ומושקעת, שעסקה ברצינות תהומית בהרגליו 
המיניים של היונק המתוחכם ביותר המוכר לאדם. האמת, מה חשבנו לעצמנו? 
מי יאשר דבר כזה? פורנו בפריים-טיים שמתחפש לטוק-שואו לא מזיק, אבל 
מתחיל להזיק מיד אחרי הפתיח המפונפן... הפיילוט נגנז, הפנטזיה לא. זה היה
יקר מדי, בוטה מדי, כמעט פלילי. אף אחד לא הבין את זה עד הסוף ומי שהבין,
הבין שזה פשוט לא לעניין וחשש מהסתבכות בלתי נמנעת.

קצת פחות מעשור מאוחר יותר, בעיצומה של עבודה על הפקה אחרת, מרוסנת 
בהרבה, הקפיצו את אחד התחקירנים למילואים. קראו לזה עופרת יצוקה ואהוד 
ברק הסביר שהגיעו מים עד נפש. התחקירן האמיץ לא קנה את זה, אבל בצו 8 
כמו בצו 8, חתם על מדי ב' באפסנאות וניתק את הטלפון הנייד. אני, שנותרתי 
לא ממש לבד בעורף התל-אביבי, קיללתי את ברק ואת תוכניתו האלימה וחייגתי
ללא הרף למנוי הלא זמין של התחקירן הקרבי שלי. עזה קיבלה על הראש צה"ל
עצבני במיוחד, חסר פרופורציות. אלים, ברוטאלי, לא רואה בעיניים. את הפיילוט
ההוא אף אחד לא גנז ואפילו גולדסטון הגיע רק בשביל לספור את הגופות...

אבל גם ראשוני הפטריוטים יתקשו לכנות את מלחמת עזה מודל 2009 יצירת
אמנות, כך שהחיפוש – לפחות שלי – אחר פיילוטים קיצוניים שהפכו למציאות,
צריך לתפוס כיוון קצת אחר.
א'ב'
                            ____________________
 
אחרי 3 שעות היה ברור לי, שהיא הולכת להיות הצלע השלישית; אחרי שלושה 
ימים, הכל התהפך. לא, המרצדסית הזאת לא איימה להפריד ביני לבין זוגתי, 
אבל לא היה לי ספק שהיא הולכת לחבור לשתי אקסיות מיתולוגיות: שתיים, 
שהעניקו לי שני אירועים מסעירים, חד-פעמיים, שהיו אינטימיים מכדי לכתוב 
עליהם – ועוד לפרסם את זה בציבור. מי שמכיר אותי יודע, שאני לא צרכן נלהב 
של זכות השתיקה, אבל אני גם לא אחד מאלה שצריכים לחבר מערכת הגברה 
לשיחת נפש עם מטפל רק כדי לקבל חשיפה. אז נפלה ההחלטה – לא לפרסם. 

צמד האקזוטיות השבריריות ההן הוא ההיפך המוחלט מהגרמניה השרירנית 
הזאת: שתיהן נוצרו בסטודיו לשכיות אמנות, היא נולדה בחטא בפס ייצור 
המוני; שתיהן היו יפהפיות ומוחצנות, כאלו שהתנועה נעצרת כשהן רק יוצאות 
מהבית, עליה לא זורקים מבט שני ברחוב; שתיהן הפיקו את האנרגיה שלהן 
ממכשיר מתוחכם במקום הנכון, לה יש חתיכת שריר במקום היחיד בו נשאר 
מקום; אל שתיהן הרחקתי עד קצווי תבל עם ציפיות בכוכבים, אליה לקחתי 
מונית, אחותה, והגעתי עם זכרונות לא מי יודע כמה מהוריה; את שתיהן לא כל 
כסף יכול לקנות, בשבילה מספיק שיש הרבה. ובכל זאת, למרות השוני, היא 
הרוויחה ביושר את הזכות להימנות עימן בחבורה אחת.

מה שמייחד את C63AMG לעומתן הוא, שכאן לא עומדת לי זכות השתיקה, 
כאן גוברת חובת הדיווח; אותן, גם אילו רציתם לא הייתם יכולים להביא ארצה 
עבור כל סכום שבעולם, אותה אתם יכולים לקנות מחר בבוקר מאחורי החניון 
של היכל נוקיה. תיקון: לא יכולים, צריכים. 
ר'א'
                               

   
אומרים שמאחורי כל חולם יש מישהו או מישהי שדואג לחשק, לדכא ולצמצם 
את מימדי החלום שלו ושרק לעיתים נדירות, נדירות מדי, הפנטזיה ההזוייה של 
יוצר מצליחה לקרום עור וגידים ללא הפרעה או טרפוד. בהסטוריה המודרנית 
בהחלט ניתן למצוא כמה ניצוצות כאלה, שהסתננו איכשהו לחיינו מבלי לעצור 
לבדיקת רשיונות: מטוס הקונקורד האנגלו-צרפתי ומכונית המקלארן F1 
האנגלו-בריטית של גורדון מאריי הן שתי דוגמאות שראוי להתעכב עליהן. 
מדובר ביצירות הנדסיות שנועדו לענות על שאלה שרק מעטים העזו לשאול, 
מכונות ששברו שיאים, ששמו זין על מגבלות פיזיקליות, שהיו יקרות לתכנון 
ולייצור ושלפחות למיטב ידיעתי, לא בדיוק הצדיקו את ההשקעה. במבחן 
הביצועים הקפיטליסטי המובהק, המקלארן והקונקורד נכשלו. במבחן רוח 
האדם והנשגבות ההנדסית, מדובר בצמד יצירות פאר על-זמניות. 

       סוחרת הסמים משטוטגארט,
     המכונית שהעיפה לי את הראש

אז כן, יש פיילוטים שמצליחים להסתנן מתחת לראדאר הפוליטיקלי-פיננסיקלי-
קורקט ולהטביע חותם, ולמרות שכנראה במהלך השנים מספרם הולך ופוחת 
הם בכל זאת מתרחשים מעת לעת. במספרים קטנים, במוחות גדולים, 
בסדנאות צדדיות, ביקבי בוטיק, בחצרותיהם של עשירים אקסצנטריים ומדענים 
נון-קונפורמיסטיים, אבל במיין סטרים? במיין סטריט של חיינו? בין זארה, 
לקסטרו, למקדונלדס, לסטארבאקס ולשד יודע מה עוד? שם, הולך ונכרך החבל 
סביב צווארה של היצירה העצמאית והמשוחררת. נקודה. כך לפחות חשבתי עד 
שפגשתי את סוחרת הסמים משטוטגארט, הסיבה שלשמה התכנסנו פה, סי 
שישים-ושלוש אי-אם-ג'י, המכונית שהעיפה לי את הראש.
א'ב'

                              __________________

טוב, הכנסתי את עצמי למלכוד, אז עכשיו אני חייב לספק קמצוץ מסקרנותכם 
ולחשוף טפח מסיפור השתיים. לנצ'יה 037 ילידת 1982 היא מכונית שנולדה 
במטרה נשגבת אחת ויחידה: לקחת את אליפות הראלי. מקור ההשראה היתה 
פרארי: מכונית דו-מושבית קלה עם מנוע מרכזי והנעה אחורית. המנוע, ששכן 
מתחת לחופת פלסטיק שקופה, חדירה למבטים עורגים, שניים-וחצי סנטימטר 
מעור התוף של הנהג, היה מצוייד במה שהאיטלקים ראו אז חלופה טכנולוגית 
עדיפה על טורבו: מגדש-על (סופרצ'ארג'ר; לנצ'יה אחרת שנולדה ממש 
במקביל, דלתא HF כפולת הנעה, דווקא הסתפקה במגדש טורבו, אבל לה 
עדיין לא יועד עתיד ספורטיבי של ממש – מה שלא מנע ממנה להפוך בצוק 
העיתים למכונית הראלי המצליחה ביותר בהסטוריה). למזלי הטוב, תקנון 
הראלי אילץ את לנצ'יה להנפיק מאתיים יחידות בשוק החופשי כדי ש-037, 
שכונתה גם סתם ראלי, תוכל להתחרות במסגרת קבוצה B בה כיכבה אז
אודי קוואטרו החלוצית. 

שנה אחרי, במירוץ הראלי הראשון אותו סיקרתי, ניצחה 037 של וולטר רוהרל 
האגדי את שתי הקוואטרו של מישל מוטון והנו מיקולה. וכדי להבין את גודל 
ההישג, הראלי ההוא היה אקרופוליס הקשוח, בו הנעה כפולה נהנתה מיתרון 
גדול אפילו יותר מזה שייחס לה רוהרל, בהעניקו מחמאה פרוסית לנהגת 
הצרפתיה על נצחונה במירוץ קודם: "במכונית כזאת, גם קוף היה מנצח."

ערב אחד, בשובי משוטטות בגבעות טוסקנה בחברת דלתא אינטגרלה 
איוולושן, סיפרתי ליחצן היוגוסלבי של האיטלקים על אותן נסיבות המיוחדות 
בהן נוצר חלום אישי מתוק: לנהוג ב-037, שבינתיים הפכה לפנסיונרית. 
- באמת? את החלום הזה אני דווקא כן יכול להגשים עבורך; נוציא בשבילך 
מכונית מהמוזיאון, אבל היא תהיה בגירסת הכביש (אדומה, 205 כ"ס) ולא 
הראלי (לבנה-מרטיני, 300 כ"ס). 

חודשיים אחרי, כשמלווה אותי תמא פרארי עם מכונאי מדופלם, ביליתי איתה 
עד השקיעה, עולה ויורד בכביש הררי, בו היו מתאמנים נהגי הראלי של לנצ'יה. 
(ואת הסיפור על הונדה NSX אני מרשה לעצמי לשמור להזדמנות אחרת.)
ר'א'



שתי הערות לפני שמתניעים. אלף, יש לי בעיה עם מרצדס. זה לא מנומק עד 
הסוף ולא ממש מחזיק מים כתזה אקדמית, אבל איכשהו התקבעה מרצדס 
בתודעתי מאז ומעולם כיותר גרמנית מגרמנית, ארית גזעית וגזענית שאשמה 
לא פחות מהגסטפו בפשעי מלחמת העולם השניה. זה לא מאוד מאוזן או הגון, 
אבל איכשהו זיכיתי את ב-מ-וו מהסיפור הזה, העלמתי עין מהייחוס המשפחתי 
של פורשה ופולקסווגן והשארתי את נטל הפאשיזם על הכתפיים של מרצדס - 
ועל שלה בלבד. מכוניות השרד הארוכות ששירתו רודנים בכל העולם לא 
היטיבו בעיניי עם תדמיתה של מרצדס וכל מיני פראפרזות על נושא הכוכב 
המשולש – ממייבאך דרך בראבוס וכלה באי-אם-ג'י – נראו לי כמו פרודיה על 
דיקטטורה לאנשי האלפיון העליון צמא הדם, מעין אבזרי תפאורה בסרט בננות 
של וודי אלן, א-פרופו מדענים נון-קונפורמיסטיים.

ועוד הערה: סי שישים-ושלוש הזאת היא בוודאי לא המכונית הגאונית ביותר 
בעולם והיא גם לא הראשונה בייצור סדרתי בעת המודרנית שקראה תגר על 
המוסכמות המקובלות והסטנדרטים הפחדניים של התעשיה, אבל היא עושה 
את זה אחרת ועל זה בדיוק רציתי לדבר איתכם.

אי-אם-ג'י, (או Aufrecht Melcher Grossaspach לחובבי הפורנו שביניכם), 
היא כידוע זרוע הביצועים והשיפורים הרשמית של מרצדס. טריאומוויראט 
המהנדסים הגרמני נרשם בספרים ב-1967, שנה גדולה לאנושות כזכור, 
וגדולה לא פחות עבור חברי השלישיה המדוברת. מאז ועד היום ניפקה AMG 
עשרות גירסאות לוהטות לדגמי מרצדס השונים; חזקות יותר, מהירות יותר, 
רועשות הרבה יותר ומכורות, מה-זה-מכורות, מוכנות להרוג בשביל בנזין. 
א'ב'
                              __________________

אם תמצאו מי שיודע שכוח ונפח אינם אותו הדבר, ותשאלו אותו מי היצרן 
המתקדם ביותר בעת האחרונה, התשובה תהיה זהה: יונדאי. לא הייתי יוצא 
נגד הקביעה הזאת, אבל אני לא פחות מתרשם מקפיצת הדרך שעשו מרצדס – 
לא רק כי הם התחילו בנקודת מוצא הרבה יותר גבוהה אלא בעיקר בגלל 
שהמתחרה מולו הם נמדדים היה ראש לאריות ולא הזנב שלהם. אם בסוף 
המאה הקודמת הזכירו לי מרצדס את When I'm Sixty Four של הביטלס, 
הרי שבתחילת העשור הקודם התעוררו שם העניינים והם הפכו מקשיש משמים 
לנער מסקרן: בקצה אחד נוצרה סמארט המרתקת ואילו בקצה השני שולבה 
סדנת הביצועים הפרועה AMG כחלק אינטגרלי בחברה. 

הבעיה היתה עם האמצע. עם כל הכבוד למה שקרה בשוליים, מרצדס תמיד 
נשפטו בזירה המרכזית – ומול השחקן הראשי, ב-מ-וו. סי-קלאס מול סדרה 
שלוש, אי-קלאס מול סדרה חמש, אס-קלאס מול סדרה שבע. היתה תקופה 
קצרה בה S הכריעה את 7 (עד שכריס באנגל נתן תשובה עיצובית הולמת
עם מכסה הבגאז'), אבל אמת-המידה עדיין היתה הארכי-יריבה ממינכן.

שני דגמי המפתח האחרונים שהשיקו מרצדס, C ב-2007 ו-E שנתיים אחרי, 
מסמלים את המהפך: ב-מ-וו נסוגים, מרצדס מתחזקים. מסורתית, למרצדס 
מעולם לא היתה בעיה מול הבימרים בתחום דינמי אחד, נוחות נסיעה; ואולם 
בתחום הדינמי האחר, הנאה מנהיגה, הם בהחלט פיגרו. עכשיו גם הפער הזה 
נסגר לגמרי ואם ניקח את ההגה כמדד, זה שב-C כבר עדיף על זה שב-3 
(הבעיה היחידה בהקשר הזה היתה, שבכל הדגמים שאינם בגירסת AMG לא 
מאפשרים מרצדס ניתוק מוחלט של בקרת היציבות). השקתה הטריה של 
סדרה 5 החדשה, שמהווה נסיגה תמוהה נוספת לעומת קודמתה, משלימה 
עבור מרצדס את מה שמצטייר כמהפך כולל.

      גם מאמא טרזה הופכת למאניאק
  אגואיסט ליד הגה המאת'ר פאקר הזאת

ואולם, לא הכל נוצץ בשטוטגארט-עילית. לגרמנים יצאו מוניטין בהנדסת האנוש 
שלהם, אבל דווקא כאן נבקעים סדקים בשריון של מרצדס. גם ב-C וגם ב-E 
לא צריך להיות הר דוקטור אינג'ינר כדי לאתר שלושה פגמים זהים: פתחי מיזוג 
נמוכים מדי, מוט איתות מסורבל (גם הוא נמוך מדי) ודוושת מצערת שמצריכה 
תנועת מעיכה מכבידה. עניינים פעוטים, שרק מגבירים את התמיהה על עצם 
הסתננותם למכוניות מהונדסות שכאלו. למרבה המזל, גיבורת הסיפור הזה 
סובלת רק משני הפגמים הראשונים, הפחות משמעותיים מבחינת הנהיגה. 
בגלל המושבים הספורטיביים, שאינם מושלמים כשלעצמם, נגזל גם נתח לא 
מבוטל מהמרחב במושב האחורי – כאילו שזה מטריד מישהו מהמאנייאקים 
האגואיסטים שמהווים מאתיים-חמישים אחוז מקהל המטרה של האוטו הזה. 
ושלא תהיה לכם טעות: גם מאמא טרזה הופכת למאניאק אגואיסט ליד הגה 
המאת'ר פאקר הזאת – ולא במקרה השתמשתי בלשון זכר כלפי הנזירה.
ר'א'



לפני קצת יותר משלוש שנים ירדתי פושר ממושב הנהג של האי-אם-ג'י הכי 
חמה שהסתובבה בארץ, SL55. כן, היא היתה מאוד מהירה והיה לה רעש 
מגניב, אבל אותי היא לא הגניבה וגם ממש לא הפחידה. היא היתה עוד אוטו. 
גדול וחזק ומהיר ו... כבד ומתנהג די צפוי ו... עוד אוטו, בחיי.

לפני שבועיים הפקירו בידיי את המפתחות של האחיינית שלה. כעבור פחות 
מיומיים, יותר מארבעה מיכלי דלק, סט שחוק של צמיגים ומינון בריא של 
תרופות הרגעה, התחלתי לאסוף את עצמי ולנסות לארגן את החוויות. 
אז ככה – המכונית הזו מייתרת את מערכת הסטריאו המשובחת שמותקנת 
בה. כל מה שבא לך הוא להקשיב למנוע שצורח במעלה קשת הסל"ד ולמשוך 
עוד ועוד את ההילוכים למחוזות האדומים. יחידת ההנעה – ששת-אלפים 
ומאתיים סמ"ק שממויינים לשמונה צילינדרים ב-V, בלי טורבו ובלי מגדש-על, 
אבל עם ארבע-מאות חמישים-ושבעה סוסים עצבניים ושבעה יחסי-העברה 
בתיבה – יחידת ההנעה הזו היא לא פחות מסנסציה. הדוושה הימנית מגיבה 
מהר וחזק לכף הרגל שצריכה מאוד מאוד להתאמץ כדי לא לרמוס אותה בכל 
רגע נתון. התאוצות פגזיות, מערכת הבלמים אימתנית, ההגה הוא המשובח 
בהגאי מרצדס בהם נתקלתי מעודי והסאונד, ראבאק, הסאונד שהמפלצת הזו 
יודעת להפיק הוא פשוט שמימי. האופן שבו ניתן לירות את המכונית הזאת 
החוצה מפניות, מעטפת העקיפה, המהירות הבלתי מתכלה... וואו, איזה אוטו... 
ועוד לא דיברנו על הדבר האמיתי.

פוס קטן. לא מזמן פירסמתי כאן באתר מספר מחשבות על הקמפיין, המוצלח 
לצערי, לייתור הנהיגה. קיטרתי על המגמה ההולכת ומתגברת של יצרני הרכב 
לקבור אותנו הנהגים בארונות קבורה אלקטרוניים, שאמורים להציל אותנו 
מעצמנו ובדרך מסרסים לנו את החדווה. מכונית מודרנית, אפילו כשיש לה 
יומרות ספורטיביות, היא בדרך כלל חווייה די סטרילית ומלאכותית וגם אחרי 
שמסירים ממנה את הניילונים, לא מצליחים להיפטר מהקונדום. בקרת המשיכה 
חותכת את הכוח ובקרת היציבות מבטלת את הפיזיקה ולנתק לגמרי את שתיהן 
זה כבר לא ממש בתפריט.

         לאי-אם-ג'י הזאת יש כפתור 
        שמחובר ישירות לנקודת הג'י

מישהו בשטוטגארט הגיע כנראה באותו בוקר לעבודה מטושטש מלילה לא 
מידתי של בירה ושנאפס. איכשהו, אישרו לו את זה. איכשהו מרשים לנו מרצדס 
לנתק לסי ששים-ושלוש את כל הבקרות, לשלב את הגיר למצב ידני ולפצוח 
בנהיגת אמוק שטופת אדרנלין, שבה אתה מוכרח לגייס את כל מה שאתה יודע 
על נהיגה כדי לשמור את המכונית בכיוון הרצוי. כן. לאי-אם-ג'י הזאת יש כפתור 
שמחובר ישירות לנקודת הג'י. סליחה, אבל אין דרך אחרת לומר את זה ויש רק 
דרך אחת לנהוג בזה. בקול. האוטו צווח תחת העברות המשקל ושינויי כיוון 
ואתה, אתה פשוט צורח בתוכו כמו אינפנטיל. החלקה רודפת החלקה, נעילת 
הגה נגדית מתכתבת עם נעילת דיפרנציאל אחורית, רצועות גומי רחבות נמסות 
על האספלט המחורץ של המנחת ואלמלא מיכל הדלק התרוקן – שוב – הייתי 
נשאר שם עד עכשיו, חיוור ומיובש, על הג'אנטים. 
א'ב'


תצלום: גלעד ארצי
                             
אני נזכר בחוויה קודמת שהיתה לי עם AMG , אז עדיין השתמשה הסדנה 
בסופרצ'ארגר (קומפסור בלשונם) כדי לפמפם את ה-V8 ב-S55AMG 
השגויה (מה לעשות שאני מעדיף את הביצועיסטיות שלי קטנות ככל האפשר, 
ולשמחתי מסתובבת לה שמועה שגם אופנת הסיליקון היא פאסה). ציטוט:
דבר אחד לא מובן לי באוטו הזה: מדוע יש בו מערכת סאונד? זה לא אוטו 
שצריך לנסוע בו; מספיק לעמוד בחנייה, להקפיד ש-ESP נמצא על OFF – 
ולתת פול-גז. יש רק דילמה אחת: חלונות פתוחים או סגורים. הסבר: עם 
חלונות סגורים לא שומעים את שאגת המנוע; עם חלונות פתוחים חוטפים את 
עשן הגומי הלבנבן לתוך העיניים. הצליל הממכר של מנוע V8 סופרצ'ארג'ר זה 
הוא השחזור הנאמן ביותר לזה של מכוניות השרירים האמריקאיות (רק 
שבמרצדס יכול המנוע המודרני לטפס לטורים אמיתיים). אני מאוד רוצה את 
המנוע הזה, אבל לא ב-S: ב-E55AMG – או בסאלון שלי.

           המרצדס הזאת אינה עוד
     חורכת אספלט; היא מבקעת אותו

למנוע ההוא לא היו רק 457 סוסים כמו לזה אלא 612(!), אבל אני מעדיף את 
זה. גם כאן החווייה האמיתית מתחילה בצליל המצמית, המצמרר, הגועש, 
הממכר, שהופך את C63AMG מהתרחשות מוטורית להתחוללות גיאולוגית. 
בספרו רומן רוסי טבע מאיר שלו את הביטוי 'חורכת שבילים', שבזמנו נטלתי 
לעצמי את החירות להסב לחורכת אספלט (ואיפה לא תמצא אותו היום...). 
המרצדס הזאת אינה עוד חורכת אספלט; היא מבקעת אותו. בצפון ים המלח, 
ליד מצוק רב הוד שנברא מאירוע גיאולוגי אחר, בעודי נערך לגמוז עוד שיירת 
מכוניות שלא הרוויחו את זכותן לגזול ממנה אספלט, פנה אלי הנווט בתחינה: 
- אל תיתן גז!
- למה?!
- הרעש ידרדר עלינו את כל הצוק הזה...

אמת, נדרשת מידה רבה של מתינות באוטו הזה. לא לנפץ שמשות עם דוושת 
הקול, לא לעקוף יותר משני תריסרי מכוניות באיבחה אחת, לא לגמור את 
עתודות הנפט של המדינה בוויקאנד אחד – ועם 3.5 קילומטר-לליטר של אוקטן 
98 זה ממש לא קשה – לא לגמור את הצמיגים האחוריים בכל נסיעה, לא 
לנהוג כל הזמן כאילו אתה במירוץ על חייך ואין איש זולתך על הכביש (שלא 
לדבר על שוטר), לא ולא ולא... בקיצור, סי שישים-ושלוש דורשת מבוגר אחראי. 
מה שכמובן לא קורה, ברגע שצריחתו הקדמונית של המנוע מייחמת אותך יותר 
משעשה קולו האפל של ג'ים מוריסון בשנה בה נולדה AMG . 

רק אל תשלח ידך אל המתג. כלומר, תשלח, אבל רק בקטנה, לא ללחיצה 
ארוכה. המתג הוא זה המנתק את בקרת היציבות, ויש לו שלושה מצבים: 
סירוס, שומאכר ונשיכה. אם ב-C350 קיללתי את ESP שאינה מתנתקת 
טוטאלית, באחות המופקרת הזאת ניתוק מלא הוא אופציה שפויה אך ורק 
במקום שאינו כביש ציבורי. דיינו במצב שומאכר, זה שמאפשר לך להגיע 
לפסיעת זנב בזווית של טוטל-לוס ורק אז תופס את המכונית בציצית ראשה 
ומונע מפח נפש יקר. ההפתעה רק מתבלת את ההנאה; זו אינה מכונית של 
כוח-נטו אלא כלי מאוד מאוד מתוחכם ומיומן. מלאכת מחשבת. כאן משלימים 
את ריגוש עוצמת המנוע – עוצמה שגורמת לסרעפת להתכתב עם גזע המוח - 
כל מיני דברים משוכללים כמו הגה נהדר, גיר פיצוץ לכל מצב רוח – כאילו 
שבאוטו הזה יכול להיות יותר מאחד - ונכונות השילדה לשיתוף פעולה מאוד 
מחמיא, מאוד מספק. די דיינו.

הואיל וכולנו חכמים וכולנו נבונים – וכולנו יודעים את טופ-גיר, אין בלתי 
C63AMG על שאגותיה והחלקותיה כדי להכניס אותך בלי משים לתפקיד ג'רמי 
קלארקסון, לדרבן אותך ללוות את תמרונותיה ותמרותיה באמרות מתלהמות, 
באנגלית כמובן:
And NOW listen to THISSS… it makes a BIG hole in your ears, but 
with 275 meters per gallon - it will make an even BIGGER one in 
your pocket…
(אבל עם כל הכבוד למבטא הבריטי, האנגלי השוביניסט הזה הוא יותר מדי 
ג'נטלמן עבור פצצת האנרכיה הזאת; בחברת הפוסי הזאת טבעי יותר לשאול 
מכתמים של אדי מרפי מתוך RAW, אם ירדתם לסוף דעתי, יו קוק סאקרז.) 
ר'א'
                             __________________

לא ממש ברור לי איך או למה (אבל זה בטח קשור לאם שלוש אחת ממינכן), 
וגם לא באמת אכפת לי. מה שחשוב זה, שהפיילוט הזה התקבל ושאני זכיתי 
להתקבל אליו, לפחות לכמה רגעי חסד אלוהיים.
א'ב'
                              _________________

התחלתי עם שלוש מכונית, שתיים חלומיות אקזוטיות ואחת שנראית כמו טקסי. 
אבל בשורה התחתונה, עם שלושתן עפו ניצוצות, הים גאה, הרים רקדו כאילים, 
גבעות כבני צאן. אתה לא יורד מהבית כדי לנהוג באוטו הזה. אתה יוצא לאירוע. 
אתה יודע שזה הולך להיות חטא, ואין לך בעיה עם זה כי זה מסוג החטאים 
שעושים את החיים. אין הרבה מכוניות בהן אני נוהג בארץ, שגורמות לי לרצות 
בהן. גם את C63AMG אני לא רוצה; בשבילה אני מוכן להרוג.
ר'א'