מבחנים

כמו צאן לטבח נוהר הציבור הגדול במדינה,  3 מיליון בעלי רכב
– אתה ביניהם, כן גם אתה – לתחנות הדלק, שם מכניסה להם
הממשלה צינור גדול. איזו תרופת פלא עדיפה להקלה מצפונית
על כאב הכיס, מכונית דיזל או היברידית?

"בשנה האחרונה צנח מחיר הנפט בעולם ב-40 אחוז. במקביל נחלש שער הדולר. 
ומה היתה העלות האמיתית של ליטר בנזין 95 בחודש אוקטובר? תחזיקו חזק: 
86 אגורות. זו לא טעות דפוס. אנחנו מדברים על פחות מ-50 שקל למילוי מיכל 
של משפחתית. אז איך הגענו מעלות של 86 אגורות למחיר של 6 שקל לליטר? 
על העלות הזאת באה המדינה ומוסיפה את ליטרת הבשר שלה, בדמות בלו 
בגובה קבוע של 3.06 שקל, נתח מס היסטרי של למעלה ממחצית המחיר 
לצרכן, שאין לו הרבה מתחרים בעולם.
טרם סיימנו. על כל ליטר גובה המדינה גם מע"מ. כיוון שהמרכיב העיקרי בערכו 
של אותו ליטר בנזין הוא בלו, הרי שהמע"מ הוא כפל מס ברוטלי. 66 אחוז 
מהמחיר של 6 שקלים לליטר בנזין, שאתם משלמים בתחנות, הם מיסים נטו. 
רק לפני עשר שנים, עמדו הכנסות המדינה ממיסוי דלק על 8.34 מיליארד שקל, 
5.6 אחוז מכלל הכנסות המדינה ממיסים. בשנת 2015 צפויות הכנסות המדינה 
ממיסוי דלק לחצות את ה-17 מיליארד שקל, קרוב ל-9 אחוז מהכנסות המדינה 
ממיסים. אז בפעם הבאה שאתם מחפשים את יוקר המחיה בקוטג' ובמונופולים 
מרושעים, תחשבו שוב מי באמת מחזיק את היד על השיבר" (דובי בן-גדליהו, 
'גלובס', 4 נובמבר 2016).


  איור: גלובס

דובי בן-גדליהו הוא היום היחיד שגדל בחממות המגזינים טורבו ואוטו ז"ל 
שעושה עבודה עיתונאית אמיתית ומנהל מלחמה פרטיזנית נגד המיסוי 
הברוטאלי ומצלמות המהירות. חבל רק שהוא לא מצביע על האשם האמיתי: 
הנהג הישראלי. 3 מיליון בעלי רכב פרטי (מספר הנהגים גדול בהרבה), מהווים 
את הציבור הגדול בישראל. אבל הוא שותק. משלם – ושותק. לא מתאגד, לא 
מוחה, רק משלם ומשלם. כצאן לטבח הוא עומד בתורים בתחנות הדלק לפני כל 
העלאת מחיר, אולי יחסוך שנקל ולא ייצא פראייר. ישראלים הרי לא פראיירים. 
(הערה: כל מיני כתבתבים בולעים את הלוקש של האוצר ומשווים בין מחירי 
הדלק בארץ ובאירופה. ולמה זה לא בסדר? כי באירופה, המס על הדלק הוא 
המיסוי היחיד על שימוש ברכב, למימון תשתית הכבישים. שם, המס היחיד על 
רכב חדש הוא מע"מ; אין שם לא מס קניה ולא מע"מ על מס הקניה. אצלנו, מס 
הקניה הזה – שמוטל עלינו בניגוד מוחלט להסכם מחייב שיש לישראל עם 
האיחוד האירופאי – מכפיל את מחירה של מכונית חדשה. אגב, מאוד מעניין 
מדוע שותקים יבואני הרכב... אז בפעם הבאה שתראו השוואה כזאת בין מחירי 
הדלק, תדעו שעובדים עליכם.)


תצלום: Helmut Newton / Pirelli

אולי הנסיון המר מהאוננות ההמונית ברוטשילד, שהקפידה להיות "לא פוליטית" 
וחיבקה את איתמר בן-גביר, היא שגורמת לכם להישאר פאסיביים בקונכיה. 
אתם מחפשים פתרונות קמעוניים קלים. לחסוך בדלק, למשל. אשר לחסוך – 
והרבה – בנהיגה חסכונית נכונה. ואפשר לנסות לחסוך ברכישת מכונית 
חסכונית (לידיעתכם: את הטבלאות הקבוצתיות במדריך אפשר לסדר לא
רק לפי מחיר ודירוג אלא גם לפי צריכת דלק - ראו בראש הטבלה). עד
שמכוניות חשמליות אמיתיות כמו ב-מ-וו i3 – שמחירה הגבוה דורש נסועה
של 300 אלף ק"מ כדי להצדיק את ההפרש – יהיו זמינות ועממיות יחסית,
האלטרנטיבות החסכוניות היחידות הן מכוניות דיזל והיברידיות. סולר שמנוני
מול אלקטרוניקה מבהיקה. לואו-טק נגד היי-טק. כשהמיסוי החזירי על דלק
קורע לכם את הארנק, באות גירסאות חסכוניות אך יקרות יחסית, וטוענות
שיש להן פתרון טוב לבעיה הבוערת.

פעם, כשדיזל היה נחלתם של רכבים מסחריים, ג'יפים מחוספסים ומשאיות, כל 
תדלוק היה עסק מלוכלך למדי; הסולר השחור היה נדבק לנעליים, עובר 
לשטיחי המכונית – ומשם היתה קצרה הדרך למכנסיים. היום הדיזל הרבה 
יותר מתורבת והרבה פחות מלוכלך, אבל פחות מ-4 אחוז ממכוניות הנוסעים 
בארץ מצויידות במנוע דיזל. אחת הסיבות לכך היא – ניחשתם נכון – המיסוי 
הגבוה על מכוניות דיזל. העילה: "מיסוי ירוק", שגם מייקר בהדרגה מכוניות 
היברידיות.

בארץ נמכרות היום שלוש מכוניות דיזל קטנות, אחת מהן אוטומטית (רנו קליאו) 
ואחת נוספת כבר הוחלפה בחו"ל בדגם חדש (קיה ריו). המצב בקבוצת 
הקומפקטיות אינו טוב יותר: שלושה דגמים בלבד, אחד מהם (רנו מגאן) כבר 
הוחלף בחו"ל. משפחתיות? ארבעה דגמים. כנ"ל סטיישנים. מטבע הדברים, 
היצע המיקרוואנים והכבישטח בקטגוריית הדיזל גבוה יותר (ראו טבלה 
קבוצתית במדריך). אירופה מתחילה רק עכשיו לאמץ טכנולוגיה היברידית; 
פרשת דיזלגייט עושה את שלה. אז בארץ נמכרת רק היברידית בודדת בכל 
אחת מהקטגוריות העממיות (קטנות, קומפקטיות, משפחתיות וסטיישן) – כולן 
מתוצרת טויוטה, היצרן המחוייב ביותר לטכנולוגיה ההיברידית, המשלבת בנזין 
וחשמל. 



לפני ארבע שנים, בחיפוש אחר המכונית החסכונית ביותר בארץ, ערכנו 
השוואה בין שתי קטנות המשתמשות בשתי השיטות לחסכון: סיטרואן C3 דיזל 
(הדגם הקודם) מול טויוטה יאריס היברידית. לסיטרואן היה גיר רובוטי אידיוטי, 
לטויוטה גיר רציף. דבר אחד היה ידוע לנו מראש לקראת אותו עימות: 
להיברידית יש יתרון בעיר, הדיזל נהנה מיתרון בבינעירוני. ואיך התיאוריה 
הזאת עבדה אצל שתי הקטנות האלה? 

   כדאי מאוד להפנים את הלקח מהניסוי הזה –
   ולהפסיק לשאול אנשים, "כמה היא צורכת?"

יאריס היתה כמובן חסכונית יותר בעיר הפקוקה, אבל לא בהפרש הצפוי וגם 
רחוק מהתוצאה הראויה: 12.2 ק"מ/ליטר לעומת 11.6 בסיטרואן - הפרש של 
5 אחוז בלבד לטובת ההיברידית. התוצאה המוחלטת של הטויוטה היתה די 
מאכזבת, למרות שבתנאים האלה צריכת הדלק של כל קטנה אוטומטית רגילה 
תהיה כמעט כפולה (בניסוי עירוני בתנאים נוחים יותר, צרכה יאריס 17.9 
ק"מ/ליטר. מרשים, אבל עדיין די רחוק מהנתון הרשמי של 28.6 ק"מ/ליטר). 
יחד עם זאת, כדאי מאוד להפנים את הלקח מהניסוי הזה – ולהפסיק לשאול 
אנשים "כמה היא צורכת?". אותה מכונית, עם אותו נהג, אופי נהיגה זהה 
ותנאים דומים – והפרש של 47 אחוז(!) בצריכת הדלק. די בשינוי במסלול, 
בתנועה ובטמפרטורה כדי ליצור הבדל דרסטי בתוצאה. זו גם הסיבה לכך, 
שבמבחנים השוואתיים רגילים אנחנו לא נוקבים בצריכה שהושגה אלא בהפרש 
באחוזים בין המכוניות.
 
בפרק הבינעירוני, רשמה יאריס תוצאה של 13.1 ק"מ/ליטר לעומת 15.3 של 
סיטרואן – הפרש של 17 אחוז לטובת הדיזל. בניסוי נוסף, בתנאים המייצגים 
נסיעה טיפוסית בית-עבודה (רבע עירוני, שלושה רבעים בינעירוני קרוב), צרכה 
הטויוטה 15.1 ק"מ/ליטר, בעוד שהסיטרואן הסתפקה ב-17.2 ק"מ/ליטר. 
מסקנת המבחן הפרברי הזה היה (בע"מ): במסלול נסיעה מעורב, הדיזל היא
המכונית החסכונית יותר (14 אחוז).



גם המבחן הנוכחי, בין שני הסטיישנים – סליחה, "טורר" ו"טורינג ספורט" – 
פורד פוקוס דיזל וטויוטה אוריס היברידית, לא היה מבחן השוואתי רגיל אלא 
התרכז אך ורק בצריכת הדלק. שני הסטיישנים כבר נבחנו כאן בעבר: פוקוס 
(בגירסת בנזין) מול פיג'ו 308, ואוריס נגד אותה פיג'ו, פלוס סיאט לאון. 
לא היתה לנו בעיה עם הגיר הרובוטי החכם בפוקוס דיזל (הבנזין עברה לגיר 
אוטומטי פלנטרי), אבל את המנוע המחוספס אהבנו הרבה פחות מאשר את 
הטורבו בנזין. בנוסף לנפח המצומצם של תא המטען, הפוקוס דיזל סבלה מאופי 
מסחרי מיושן, שבלט שבעתיים מול אוריס המלוטשת. לא כוחות.

ההשוואה הנוכחית בין דיזל להיברידית העלתה נתוני צריכה דומים עקרונית: 
מנוע היברידי חסכוני יותר בעיר, מנוע דיזל לוגם פחות מחוץ לעיר. ואולם, 
ההפרשים הפעם היו גדולים יותר בעיר וקטנים יותר מחוץ לעיר. העובדה 
שפוקוס לא מצויידת במנגנון עצור-סע המשפר מעט את הצריכה העירונית אינה 
משנה; אנחנו נוהגים לנתק את המערכת עם היציאה לדרך בגלל ניתוק המזגן 
בעצירות. יש גבול עד כמה אנחנו מוכנים לסבול בגלל הבלופים הפוליטיים של 
תעשיית הרכב, לא מספיק שאנחנו נדונים להגה חשמלי? באוריס, כמו בכל 
היברידית של טויוטה, בקרת האקלים פועלת פול-טיים גם כשהמנוע כבה. 

תוצאת המבחן:  
- בעיר, טויוטה היברידית חסכונית מפורד דיזל ב-42 אחוז;
- מחוץ לעיר, פוקוס דיזל חסכונית מאוריס היברידית ב-9 אחוז.
(הסקרנות בכל זאת הורגת אתכם? צריכת הדלק של הדיזל מחוץ לעיר קרובה 
מאוד לזו של ההיברידית בעיר: 15.8 לעומת 17 ק"מ/ליטר).

  

כמו בנושאים של אמינות ושמירת ערך, אנשים מצפים לשורה תחתונה ברורה, 
מספרית, שחור-לבן: מי המכונית הכי חסכונית, נקודה. ואולם, במקרה הזה, של 
שימוש בטכנולוגיות שונות למטרות שונות, אין תשובה כזאת. התוצאה הסופית 
אינה אובייקטיבית אלא סובייקטיבית והיא תלויה בתמהיל מסלול הנסיעה 
הטיפוסי שלכם; כמה אתם נוהגים לנסוע במסלול עירוני וכמה בבינעירוני 
(צריכת הדלק העירונית של אוריס ההיברידית היתה נמוכה ב-17 אחוז 
מצריכתה הבינעירונית...). וזאת, מבחינתכם, גם התוצאה הרלוונטית, אותה לא 
תתקשו לחשב בעזרת הממצאים שמעלה המבחן הזה. 


...עד שיגיעו המכוניות החשמליות (בתצלום: ב-מ-וו i3 בעמדת טעינה נשלטת מרחוק)