- דור אהרנוביץ -
אם היה לי שקל על כל מכונית-על או סתם ספורטיבית חזקה שאפשר להשיג
בגירסה ידנית, בקושי היה לי מספיק למנה סביח בפרישמן. יצרניות העל
וחטיבות הביצועים של המזנבות בהן, כמו M או AMG , נטשו את הגיר הידני
כאילו היה נוקיה בעולם של אייפון, ונדירים היצרנים שעדיין מייצרים מכוניות
ספורטיביות עם דוושה שלישית - וכנראה שגם הם ישכחו ממנה עם התקדמות
הגירים האוטומטיים ומערכות הינע היברידיות וחשמליות. הגיר הידני לא סתם
נעלם מהסופר-קארז; בעולם שנמדד לפי אפס-למאה ומסכי מגע, אין מקום לגיר
ידני מסורבל שייקטע את כוחות הג'י ביציאה מהרמזור ויעסיק את היד
שתפקידה לסמס שאתם בדרך.
אבל מה יהיה עלינו, שגדלנו על טהרת הגיר הידני והחיבור הנחשק לאוטו
בכמה דרכים שרק אפשר? עד לפני די מעט שנים, גיר ידני היה הכרח, בעיקר
בגלל שגירים אוטומטיים היו קקה-בלבן ולא הצליחו לעבוד עם הנהג בלי לסרס
את הביצועים. הפלנטריים ההם, עם הקוקו והסרפן, עשו את שלהם לפי
נוסחאות שנקבעו להם מראש במפעל - מתאים לאמא שלוקחת את הילדים
לבית הספר, אבל פחות לבוי-רייסר כמוני, שרק מחפש את הסל"ד הנכון
באמצע העיקול.
הימים ההם חלפו והגיר האוטומטי כבר אינו נחלתם הבלעדית של קשישים
עבשים, מאותגרים גופנית ומתעבי נהיגה. הגיר האוטומטי ההוא, שמצוייד
בממיר מומנט כבד, איטי ובזבזן, קיים היום רק במכוניות סוג ב'. הוא – והגיר
הרציף אוייב המצערת. מכוניות טובות יותר מצויידות בגיר רובוטי חכם כפול
מצמד (ולא משנה אם קוראים לו DSG או TCT), או פול-אוטומטי מודרני סטייל
הסטפטרוניק 8 מהירויות של ב-מ-וו (יש גם גיר רציף אחד בודד, שמשתף
פעולה עם הנהג, אבל סדום לא יכולה להסתפק בצדיק אחד). אם הייתי צריך
לבחור בין השניים, הרובוטי החכם או האוטומטי המשוכלל, לא הייתי מצליח.
בדגמים המאפשרים כיול אישי של הגיר או בחירה אישית בין שלל מצבי נהיגה
- עדיף בשילוב עם מנופי פיקוד בגלגל ההגה - השליטה של הנהג מדוייקת,
קלה ומהירה יותר מאשר שליחת רגל שמאל לפדל והורדת יד ימין מההגה. אז
האם יש בכלל צורך או הגיון בגיר הידני המפרך הזה? במכוניות מן השורה אנו
לא מוצאים שום הצדקה להעדיף גיר ידני על אוטומטי/רובוטי מודרני - למעט
עלות - ותיכף נגלה אם ההמלצה הזאת תקפה גם למכוניות קטנות חמות.
הנבדקת הראשונה שלנו היא מכונית קטנה רדיקלית, אודי S1 , הלא היא אודי
A1 עם מנוע 2 ליטר טורבו בעל לא פחות מ-231 סוסים צוהלים, שדוחפים את
האספלט בעזרת כל ארבעת הגלגלים ומקבלים הוראות מגיר ידני 6 מהירויות.
החבילה האקזוטית עולה 231 אלף שקל, ביחס מדוייק של כוח-סוס לאלפיה.
רכב המבחן, שצוייד בג'נטים 18 אינץ' עם צמיגים בחתך 35 (במקום 17"
וחתך 40 במקור), פלוס שלל שדרוגי הופעה, כמו נגיעות אדומות בפנסים ושאר
שופוני, מקפיץ את המחיר ברבבות שקלים. לא מעט בשביל מכונית קטנטנה –
A1 היא מכונית מיני, אפילו לא סופר-מיני - אז כדאי לה מאוד שתספק את
הסחורה.
יבואן אודי בחר רכב הדגמה בצבע צהוב כהה ועמוק, שהולם היטב את האופי
הברברי של ה-S , תוך כדי הבלטת הקווים החדים והמחרמנים שלה. אזהרה:
זה עובד בהרמוניה עם המצלמה, אבל גם מושך תשומת-לב לא רצויה של גורמי
אכיפה בכביש וערסים ברמזור. נסיוני עם מכוניות ספורטיביות בצבעים טווסיים
בוהקים, גרם לי לשלוף את רישיון הנהיגה מהארנק ולהניח אותו במשענת היד,
שיהיה קרוב וזמין לשליפה מהירה בעת הצורך.
בניגוד לחיצוניות המפציצה של האס, תא הנוסעים כמעט זהה לזה של איי
הרכה ולמעט נגיעות אלומיניום הוא די שחור ומשמים. ציפיתי ליותר גירוי
ויזואלי מאוטו מפולפל שכזה והמושבים הספורטיביים (המצויינים), הם הדבר
היחיד שגרם לי להיכנס למוד של טייס קרב. כדי לא להתבאס ממסך המגע
הקטן מדי או המחסור ההזוי בחיבור USB (באודי!), לחצתי בזריזות על כפתור
ההתנעה והמנוע הגרגרני נדלק עם מכת גז עצמאית קטנה ומתוקה. שילוב
להילוך ראשון מגלה שידית ההילוכים קצת חסרת תחושה ומתאימה יותר
לסוזוקי אלטו מאשר למכונית נוטפת דם, הקלאץ' שהוחלף כבר פעמיים-שלוש
תוך פחות מ-20 אלף ק"מ (בעיה שכיחה במכוניות ידניות חזקות בעלת הנעה
כפולה, שנוהגים בהן בחוסר רגש), מראה סימני היסוס וגורם לי לשכוח
מזינוקים פראיים ולהיות עדין ומתחשב בהיכרות עם הילוך שני. למרות זאת,
האודי הקטנה בועטת ושועטת לכיוון מהירויות שטרם התכוונתי להגיע אליהן,
תוך כדי השמעת מוזיקת אגזוזים ערבה, עם שסתום פריקת לחץ סקסי
בהרפיית הדוושה ובק-פיירים קטנים בטווח האדום של הסל"ד.
ל-S1 שלושה מצבי נהיגה, כולל אחד רגיל ואחד חסכוני, אבל "שכחתי" לבדוק
את המצבים המשעממים ודבקתי בכיול ספורט. הכיכר הראשונה שעברתי
בצורה איטית מדי הזכירה לי את ימי האימפרזה GT טורבו של שנות אלפיים
המוקדמות; כמו באימפרזה ההיא, ההילוך הראשון קצר מדי ובהילוך שני
מרימה ראש השהיית טורבו, שמקשה על משחקי כיכרות במהירות עירונית. זה
קצת מאכזב בצעצוע עירוני של פרחחים וזה החסרון הראשון של גיר ידני באוטו
כזה, שצריך המון כוח זמין כדי להעיר אותו.
נוחות הנסיעה קשיחה מאוד תודות לצמיגים רזים מדי ומיתלים ספורטיביים
ופיתחתי פוביית בורות ביוב. ביציאה לאיילון דרום השארתי סימני צמיגים
שיחזיקו עד הגשם הבא והנתיב השמאלי קרץ לי כמו פירצה לגנב. קשה לרסן
את המנוע המזמר והגודל הקומפקטי של המכונית מאפשר לתמרן ולהשתחל
כמו אופנוע כביש. ההילוך השישי קצר מדי ונסיעה במהירות 120 קמ"ש שמה
את המנוע על 3100 סל"ד רועשים ולא נינוחים, עם בלימת מנוע חזקה
בתאוטה. ככל שהדרמתי במפה והצפנתי בסקאלה, הנסיעה נהייתה קופצנית
יותר והעיניים שלי התעסקו יותר באיתור בורות ופגמים בכביש והימנעות מהם
מאשר בנוף המצהיב. לאחר שעה די מעייפת פיזית והרבה בחישת הילוכים
בעקיפות, הגעתי לפיתולים שרק מחכים למכונית חזקה וקלילה שתכניס להם
קצת עניין לחיי האספלט האפרוריים. המיקום של הדוושות לא ממש מאפשר
לתת גז-ביניים עם העקב בהורדת הילוך, ומוט ההילוכים האנמי קצת מוציא את
החשק להסיט אותו יותר מהנדרש.
מערכת ההנעה הכפולה נלחמת על כל קורט אחיזה והאודי המיניאטורית נוסעת
בצורה משובחת, כאילו על מסילת ברזל. לא צריך יותר מדי כשרון או ניסיון כדי
לצלוח את הסיבובים ה"מסוכנים" - כפי שמע"צ משלטים אותם - כל מה שנותר
הוא לבחור הילוך נכון ולכוון את ההגה ליעד הבא, הטכנולוגיה כבר תעשה את
שלה. בקרת היציבות ניתנת לנטרול חלקי (מה שמכונה מצב שומאכר) ואפילו
ניתוק מלא, אבל תודות לאחיזה המעולה היא עובדת - כמו שר בממשלה – רק
לעתים נדירות. הצמיגים הרחבים מעדיפים להישאר דבוקים לקרקע וצריך קצת
פרובוקציה ומשחקי העברת משקל כדי להוריד את האודי מהמסילה אל
החלקה, שגורמת לי להרגיש יותר כמו בעל מתעלל ופחות כמו נהג רחום.
נגיעה בגז והדיפרנציאל האלקטרוני נועץ את הצמיגים החמים חזרה למקומם.
זה נחמד לשבירת שיאי מסלול, אבל בהשוואה למלכת ההנאה בקטגוריה, פורד
פיאסטה ST , שזורמת עם הנהג כאילו מחוברת אליו ללא מחוייבות רגשית
לאספלט, זה קצת משעמם.
בסוף הכביש מחכה לי באלכסון ניידת עם שלושה שוטרים דרוכים, שקיבלו
דיווח על "איביזה צהובה שמשתוללת בכביש". אמנם לא בדיוק איביזה (כנראה
שהמלשין האלמוני הוא האדם היחיד בעולם שמאמין לתעמולה, שסיאט ואודי
הם מותגים-אחים לאותה רוח ספורטיבית), אבל ריח הברקסים הסגיר אותי...
לאחר עשרים דקות תמימות וחיפוש חודרני חזרתי ל"איביזה", הרישיון
למשענת היד ואני המשכתי בדרכי, קצת פחות אוהב מכוניות צהובות.
S1 לא שכנעה אותי שעדיף לה גיר ידני; היא כל כך מהירה, עד שהחלפת
ההילוכים הידנית שלי סתם מציקה לה, והשילדה – שגם ככה לא מגלה לי יותר
מדי מה הולך מתחת לתחת שלי - לא מערבת אותי בנהיגה ברמה אינטימית.
הייתי נהנה באותה מידה, אם לא יותר, בעזרת גיר אס-טרוניק חכם (הכינוי של
אודי ל-DSG של VW), עם פיקוד מההגה - וכנראה שגם הקלאץ' היקר, שריחו
השרוף נדבק לי לבגדים, היה מעדיף את הקומבו ההוא.
לפני שאני משאיר את הגיר הידני לדאצ'יות, תפסתי בשתי ידיים צרפתיה חמה,
שאמורה היתה לייצג את סקציית הידניות במבחן הקטנות הלוהטות בשנה
עברה אך שלחה במקומה את אותה פיאסטה ST ידנית, שעשתה בית-ספר
לאוטומטיות. אני מקווה שלא צריך לספר לכם על ההסטוריה המופלאה של פיג'ו
עם מכוניות קטנות ידניות ומהנות, אפילו בגירסאות החלשות והזולות הן חדרו
הישר ללב הנהג. בשנים האחרונות פיג'ו קצת התבלבלו ושכחו את חובבי
ההגה, שהשתוקקו לקטנה מהנה וקיבלו במקום זאת נפילות כמו 207GTI
הפושרת.
גירסת GTI של 208 אמורה להחזיר את הגלגל לאחור ואת החיוך לנהג.
באדום-ליפסטיק היא מצליחה להיות סופר-סקסית למראה ועם זאת עדינה
ופחות וולגארית מאשר האודי המבוקשת על-ידי החוק. הדלת הענקית נפתחת
והתחת שלי ננעץ כמו חתיכת לגו במושב הספורטיבי, העיצוב הפנימי פשוט, נקי
ומוצלח עם נגיעות אדומות מכל עבר וגג פנורמי ענק (לא נפתח), עם תאורת
אווירה כחולה שמשדרת קצת יוקרה ומעט ערסיות. מסך המגע גדול, אבל קצת
איטי וללא כניסה לדיסקים. הרמקולים מזעזעים באיכותם וזה קצת מעצבן, כמה
כבר עולה ליצרן להתקין רמקולים סבירים?
החלק המפתיע בתמונה הוא ההגה הקטן ביותר שהחזקתי במכונית מהעשור
האחרון ואני מת לשמוע מה יש לו לספר. הדבר הראשון שהוא מספר, עוד לפני
שהורדתי את בלם היד, זה שהוא לא מתכוונן לגובה בו רוצה אותו, כדי להשאיר
קו ראיה ישיר ובלתי מופרע ללוח המחוונים שפיג'ו החליטו למקם בצורה
מתחכמת מעל גלגל ההגה ולא מאחוריו. ההגה הנע בין נמוך לנמוך מדי
והמושב הגבוה מדי (גם בתחתית סקאלת הכיוונון), מייצרים תחושה של נהיגה
במיניוואן ולא בפצצת כיס לוהטת.
ידית ההילוכים עשויה אלומיניום מפתה והתחושה שלה מוצקה, החלטית
ואיכותית. בכלל, האיכות מפתיעה לטובה ביחס לפיג'ו קודמות ונוחות הנסיעה –
שבדרך-כלל אינה מרהיבה במכוניות מסוג זה - לא רעה בכלל; יש קצת רעש
כביש מהצמיגים ורעש רוח מהחלונות הגדולים, אבל לא ברמת דיל ברייקר.
כבר בכבישים הסמוכים לאולם התצוגה אני מתחיל להרגיש שיש משהו שונה
בהגה הצרפתי הקטן הזה: הוא מהיר והמשקל שלו בערך נכון. אין כיולי מנוע
שונים ומיותרים וליטופי גז הקטנים שאני מצליח להגניב בין רמזור לרמזור
עושים לי חשק לברוח מהעיר הפקוקה אל ההרים והגבעות
די מהר גיליתי, שאולי היה עדיף להישאר עוד קצת במגרש המשחקים העירוני.
במרחבים הפתוחים, 208 מתחילה קצת להתבלבל, המנוע מאבד את הצפון
בטורים גבוהים ומשדר סאונד מבאס, שמתאים יותר לקורולה אוטומטית מאשר
לספורטיבית ידנית. התוצאה: אני מוצא עצמי מעלה הילוך הרבה לפני שנגמר
הפוטנציאל האמיתי. במהירות גבוהה מוכיח לי ההגה שהוא באמת מהיר וקצר,
אבל זה בצורה מוגזמת לחלוטין שמרגישה מזוייפת וגורמת לי לנהוג עם כפפות
משי כדי לא להרגיז את הגלגלים הקדמיים. בעיקולים מהירים, ההגה הקטן
והמלאכותי אינו צפוי ובשילוב עם תנוחת הנהיגה המוזרה החווייה דומה יותר
לסימולטור מעצבן מאשר למכונית נהיגה.
השילדה המתוגברת מתמודדת היטב עם הכוח ולא מראה סימני גמישות או
נקודות תורפה, תוך כדי הפגנת אחיזה גבוהה (אפילו מדי), אבל אין שום פידבק
- לא מההגה ולא מהמושב (שלא נדבר על האוזניים, שהתעייפו מהמנוע
המייבב ולא מוצאות נחת בסטריאו הגרוע). בקרת היציבות דולקת או כבויה (אין
מצב ביניים), אבל השילדה הגאלית נוטה יותר לאנדר-סטיר מאשר לאובר-סטיר
והדרמה לא גבוהה. לוח המחוונים הקטן, שמוסתר חלקית על-ידי ההגה, לא
מספיק ברור ואני מתחיל להתעצבן על מהנדסי פיג'ו שהחליטו לזרום עם
הקונץ-פטנט המוזר הזה, שפשוט הורס לי את ההנאה שהיתה יכולה להיות
הרבה יותר גבוהה. המנוע והשילדה מסוגלים להרבה יותר ממה שההגה
מאפשר לי ואני פשוט לא מצליח להיכנס למצב רוח של נהיגה אמיתית. מזל
שהגיר הידני נמצא כאן, כדי לספק לי תעסוקה כלשהי ולהגביל את הסל"ד
לטווח שנעים באוזן. תודה לך גיר ידני, כי אחרת הצרפתיה החטובה היתה
נזנחת מיותמת בצד הכביש.
למי שמחפש מכונית קטנה ומאובזרת עם מנוע די חזק והופעה חיצונית נחמדה
במחיר שפוי ואפילו נמוך (160 אלף, ומעדויות של כמה בעלי 208GTI , גם
המחיר הזה קצת גמיש), הפיג'ו נותנת תמורה לא רעה בכלל. למי שמחפש ריח
של גומי חרוך ואתגרי נהיגה, זה לא העץ הנכון. 208 הוכיחה שעדיין יש מקום
לגיר הידני, קצת חבל שזה בא ממקום של חלופה ולא ממקום של הרמוניה.
נטקאר בפייסבוק
