מבחנים

- כתב וצילם: דור אהרנוביץ -

כל מי שמסתובב הרבה בכבישים יודע, שקיימות מכוניות שאפשר לצפות מראש 
מי הנהג וכיצד הוא נוהג. טויוטה פריוס לדוגמה, ננהגת על-ידי אדם בגיל 
העמידה עם חולצת משבצות, משקפיים משנות התשעים - וחלילה אם תעבור 
את המהירות החוקית. האמר, מצד שני, הוא פיצוי על איבר רביה קטן או איזה 
חסך ילדות ובדרך כלל תמצאו אותו חונה על ערימת חול קטנה בצמוד לשלט 
האוסר זאת. 

סיאט איביזה, לעומת זאת, נחלקת לשלוש קטגוריות: גירסת חמש דלתות יכולה 
להיות של המורה לאזרחות או הבת שלה, הנוסעות בלי אוויר בצמיגים אך נדיר 
למצוא בה גבר מאחורי ההגה; הסטיישן (FLOW) מכוערת להחריד ומאותה 
סיבה טרם חקרתי אותה, אבל די בטוח שתמצאו בפנים משפחה דחוסה וכמה 
מזרוני-ים מתנפחים; את גירסת שלוש הדלתות (ספורט קופה אלק) בטוח 
שאתם מכירים, היא זו שחתכה אותכם אתמול בתור לירידה לאיילון, עם באסים 
בועטים ותזוזות מוגזמות. נוהג בה צעיר שרירי ושזוף עם כובע ורוד של איזה 
דאנס-בר ולצידו עלמה בלונדינית מצויירת, שעסוקה באייפון מתחילת הנסיעה 
ועד הרבה אחריה, בבגאז' שני בקבוקים של ואן-גוך מהדיוטי וארגז של אקסל 
מטיב טעם. 

אלפא מיטו מצויידת בחלונות קטנים יותר אז קצת קשה לראות פנימה, אבל מי 
שמספיק חד יכול להבחין בנהג לבוש הישר ממגזין אופנה, עם נעליים מעור 
תנין ועט חלול בשביל האבקה הלבנה. הוא חושב שהוא מוביל אופנה אבל 
בעצם הוא שפוט שלה. 

עד לאחרונה השתייכו איביזה ומיטו לקטגוריית מחיר שונה לחלוטין, כאשר 
מיטו הבסיסית (1.4 טורבו) עלתה חמישים אחוז שלמים יותר מהאיביזה SC 
הבסיסית ולכן היא פנתה לקהל מעט יותר איכותי ובררני, שמחפש עיצוב עם 
סקס-אפיל איטלקי – ולא לשכוח שם סקסי מפוצץ ממוניטין - ומוכן לשלם עבורו 
פרמיה לא קטנה. הסיבה למענה כינסנו עכשיו את השתיים היא הגעתה 
החגיגית של מיטו המותאמת למחאת הקוטג' בעזרת מנוע 0.9 ליטר טווין-אייר 
מקבוצת פיאט. לטווין-אייר עתיר הפרסים שני צילנדרים בלבד (פלוס טורבו) 
והוא קיים בשני הספקים, 85 או 105כ"ס, לשניהם מומנט זהה של 14.8 קג"מ 
בלבד. את הגירסה החלשה בדקנו כבר בפיאט 500 ולא השתגענו עליו. המיטו 
הטריה מצויידת אך ורק בוורסיה החזקה של אותו מנוע ועם גיר ידני בלבד. 
האם עשרים הסוסים הנוספים יכולים לשנות את דעתנו?

מיטו הנבחנת עולה 116,000 ש"ח פלוס 7,000 שקלים עבור רמת גימור 
Massimo שמאבזרת אותה בחישוקי סגסוגת, משענת יד, חלונות אחוריים 
כהים ומושבים בשני גוונים. היריבה הטבעית שלה היא איביזה SC1.2FR 
ידנית, שעולה חמשת אלפים שקלים פחות אך לא הצלחנו להשיג כזאת למבחן 
אלא את אותה איביזה עם גיר רובוטיDSG  שעולה בדיוק כמו המיטו הנבחנת. 
אין הבדל משמעותי בביצועים ובצריכת הדלק בין הידנית לרובוטית ובינינו, 
DSG גם מתאים יותר לאיביזה הזאת מכיוון שהוא מומחה בסחיטת סוסים 
וקג"מים ממנועים הלוקים בחסר. 

עד הדור הנוכחי של האיביזה, אות הגבורה FR הוצמד בלעדית למנוע השני 
בעוצמתו, מיד אחרי קופרה הבריונית. אנשי השיווק הבינו שהקהל הצעיר רוצה 
מאוד את קישוטי האף-אר אך פחות מעוניין לשלם עבור המנוע היקר, וכיום 
אפשר לקבל את אותה חבילה אפילו עם מנוע 1.2 טורבו מוזל כמו במכונית 
שבחרנו (105 כ"ס), בנוסף לגירסת 1.4 טורבו (150 כ"ס), האף-אר 
האורגינלית (עם גיר רובוטי בלבד!). חבילת  FR מוסיפה לחבילת ה"ספורט" 
(שמשווקת גם היא בשלוש דלתות אך עם מנוע אטמוספרי 85 כ"ס צנום) 
ומאובזרת כיד המלך: לוק ספורטיבי בצורת פגושים, פנסים ומושבים, הגה עם 
תפירה אדומה, בקרת אקלים והכי חשוב – אגזוז כפול.  

הציפיות למבחן הזה לא היו בשמיים, הרי בסך-הכל מדובר במיטו שמבוססת 
על פונטו ואיביזה שמבוססת על פולו, שתיהן מכוניות בורגניות משעממות למדי 
בגירסאות הבסיסיות שלהן. גם המנועים בעלי מאה-וטיפה כוחות-סוס לא ממש 
גרמו לנו לרוץ לאולם התצוגה. אולמות התצוגה, אגב, מבליטים שוב את ההבדל 
בקהל הלקוחות; אולם אלפא-רומיאו בתל-אביב מזכיר לובי של מלון בוטיק 
ברלינאי שיקי, עם ספות עור אדומות, תאורה מהונדסת היטב ומוזיקת טכנו 
קלילה. האולם של סיאט בהרצליה-פיתוח נראה כמו המשך של הטיילת, עם 
ריצפת חצץ ומוזיקת מסיבות. 

אם לא התעצלתם וקראתם את הקטע אליו הופניתם קודם, אתם כבר יודעים 
שגירסת 85 הסוסים של מנוע הטווין-אייר רועשת ורוטטת בנסיעה עירונית. 
אנחנו שמחים לדווח, שעם תוספת הכוח חל שיפור משמעותי במצב, בסיבובי 
סרק כבר לא מרגישים כמו על אופנוע-עם-סירה משנות החמישים. הסאונד 
אמנם נשאר מיוחד ושונה מכל מנוע אחר, אבל אינו נשמע כמו תקלה מכנית 
קשה. מצד שני, גם הסאונד הנהדר באותה נקודת עונג בודדת בה המנוע נענה 
למצערת כבר לא מה שחווינו באותה צ'ינקוצ'נטו. לעומת זאת, בשאר הסעיפים 
המעצבנים לא הפך הנמר את חברבורותיו ואפילו בגיוס מצב "דינמיק" בבורר 
מצבי הנהיגה קשה להוציא ממנו תפוקה של ממש; לחיצה על המצערת בסל"ד 
לא אופטימלי אינה מניבה פירות והטווח הבשרני שלו פשוט צר וקצר מדי 
(מתחיל בסביבות 4,700 סל"ד ונגמר במנתק ההצתה האנמי ב- 5,800 
סיבובים) וגז-ביניים הוא משימה מסובכת הדורשת משחקי קלאץ'. הגיר הידני 
מצוייד בשישה הילוכים, אבל הוא לא חד, לא מהנה לשימוש וסובל מ"בור" 
עמוק של 2000 סל"ד בין שלושת ההילוכים הראשונים, מה שמוציא את המנוע 
מאותו טווח שמח ואת הרוח מהמפרשים. 

בניגוד לאיטלקים, איביזה FR מסתפקת במנוע TSI שגרתי ומוכר מבית VW - 
1.2 טורבו שמפיק בדיוק את אותם הסוסים אך בסל"ד נמוך יותר ולאורך יותר 
זמן, בנוסף לכך שהמומנט שלו גבוה בעשרים אחוז. הגיר הרובוטי (כפול מצמד) 
7 הילוכים עושה עבודה מעולה בניצול המנוע, ובשילוב עם מצב "ספורט" מייתר 
את הגיר הידני באוטו שכזה. אין ספק שגם עם גיר ידני היתה האיביזה שומרת 
על היתרון המוחץ אותו הפגינה בזינוק ובהאצה.

"מנוע זה לא הכל," אמר הנווט והוא כמובן צודק, אך לצמד הקטנות יש גם 
פאולים נוספים שיגרמו לכם להסיר את כפפות הנהיגה ולחזור לשיוט רגוע. 
בנהיגה ספורטיבית המאכזבת הגדולה היא שוב המיטו – למרות השיפור 
המופגן לעומת הגירסה הקודמת ולמרות שהשילדה קצת יותר "חיה" מזו של 
הסיאט. חבל מאוד שבמכונית כזאת לא ניתן לבטל את בקרת היציבות ולשחק 
קצת עם הסרן האחורי. ההיגוי נוטה לאנמיות באיזור המרכז ואינו משרה בטחון 
במהירות גבוה. גם הקשחת ההיגוי במצב "דינמיק" אינה משפרת את התמונה, 
כאילו שאפשר בכלל לנהוג במיטו במצב "נורמל" (שלא תהיינה לכם אשליות: אי 
אפשר). גם ההיגוי של הסיאט אינו משובח אך בשילוב עם גלגל הגה עדיף 
ומושב נוח ותומך יותר היא משדרת נינוחות ומאפשרת לנהיגה להיות קלילה 
וזורמת - אך בהחלט לא מרגשת. 

בגירסת המבחן סובלת האיביזה משתי בעיות גדולות. האחת היא גג השמש 
הפנוראמי (שאינו נפתח לאחור ומשמש בעיקר ליופי), שמייצר רעש רוח מוחשי 
ומעצבן המתגבר ליניארית החל מ- 80 קמ"ש. השניה היא הצמיגים 
האנורקסיים (חתך 45). ואכן, בכביש עירוני משובש כהלכה הוכח לנו שוב שכמו 
תמיד (למעט באודי S8 אבל בחייאת), צמיג חתיך ורזה גובה את מחירו מעמוד 
השדרה והבורות מהדהדים להם לתא הנוסעים. המיטו שנועלת צמיגים 
נורמליים (חתך 65) מרככת את הזעזועים התכופים בצורה טובה יותר, גם לגב 
וגם לאוזן. 

מיטו מצויידת במערכת סטופ-סטארט שמכבה את המנוע בעמידה במטרה 
לחסוך דלק אך משביתה את מדחס המזגן ולכן ספורים הימים שבאמת תנצלו 
אותה. בורר מצבי הנהיגה משחק גם הוא תפקיד בחסכון ומאפשרת שני מצבים 
קיצוניים, דינמיק ונורמל, ובשמו העברי "מצב נחנח" שממש מסרס את המנוע. 
התקשינו לנהוג בו מכיוון שהוא פשוט ישנוני מדי והורג את האופי הזריז שצריך 
להיות לאוטו קטן ידני, במיוחד אחד הנושא את סמל אלפא. למען המדע בדקנו 
בכל זאת וגילינו שבנסיעה עירונית יש הבדל משמעותי בצריכת הדלק בין שני 
המצבים: במצב דינמי צרכה האלפא ליטר אחד לכל 8 ק"מ לכל ליטר ואילו 
במצב נחנח היא העניקה טווח של 10 ק"מ (אגב, הטווין-אייר מאוד טמפרמנטי 
ולא יציב בצריכת הדלק שלו; בנסיעה עירונית בודדת ודי רגועה ראינו אותו 
מעניש עם צריכה אבסורדית של 5 ק"מ/ליטר). הסיאט התברגה בול באמצע עם 
ממוצע עירוני של 9 ק"מ/ליטר. מחוץ לעיר היתה איביזה חסכונית בעשרה אחוז 
במהירות שיוט בעוד שמיטו היתה חסכונית יותר בשיעור דומה בקטע התובעני. 
בכל מקרה, הבטחת החסכון הגדולה של טווין-אייר – שזו שאמורה להיות סלע 
קיומו - לא הגיעה לידי מימוש.

חזרה לעיר, בה מכונות הפיק-אפ של הבליינים מרגישות יותר בבית והיתרונות 
או החסרונות החשובים נגלים. מרחב הישיבה מאחור אינו נדיב באף אחת 
מהנבחנות וכדאי שהחברים של הנהג יהיו נמוכים. חלונות הצד האחוריים נפלו 
גם הם על ריצפת אולפן העיצוב ולמען האמת גם איכות הסטריאו לא מרשימה 
כלל ודורשת שדרוג הוגן (במיטו מסך מקורי קטן ובאיביזה מסך מגע סיני פשוט 
בהתקנה מקומית). עיצובה הפנימי – כמו החיצוני – של מיטו יצירתי ומעניין 
יותר, איביזה משיבה עם הנדסת אנוש, איכות גימור ובקרת אקלים.

מנוע הטווין-אייר הדורש תרגול רב בשילוב עם שני מצבי נהיגה שונים (קיים גם 
מצב "חורף" לארצות בהן יש כזה), הביאו אותנו עמוק לחשיכה ולמבחן ארוך 
מהרגיל, שבסופו אנחנו מהססים להכריז על מנצחת, אפילו בחצי-פה. האלפא 
מפסידה בגלל תחכום-יתר, שלא ברור לנו היכן טמון יתרונו הממשי – להבדיל 
מהתדמיתי - ובגלל פאולים תמוהים, ואילו הסיאט נופלת קורבן לאופנה 
מטומטמת - סאנרוף רועש וצמיגים מענישים – המעדיפה חיצוניות חלולה על 
נכסים מהותיים. הערת אזהרה: הרעש המעצבן שמייצר הגג עלול להיות מחרב 
עסקה אצל מי שמרבה בנסיעות בינעירוניות! כפיצוי מסויים מקבלת איביזה 
יחידת הנעה טובה והנדסת אנוש עדיפה, שמעניקים לה בלית ברירה נצחון 
דחוק המלווה בהרגשה חמצמצה של פספוס.