- דור אהרנוביץ -
מעולם לא אהבתי את משפחת הכבישטחים; רובם חסרי יכולת שטח כמעט
לחלוטין, מה שהופך אותם למיקרוואנים בחליפת הישרדות. ואולם, כנראה
שהעולם חולק עלי - קטגוריית הג'יפונים הביאה איתה את תנוחת הישיבה
הגבוהה, שכולם כל כך אוהבים מסיבה שאינה ברורה. התוצאה: הכבישטח
נוגסים ביסים גסים מכל הקצוות; מכוניות סאלון ופאר הוחלפו בג'יפונים
מפוארים וחזקים, רוב הג'יפים האמיתיים נכנעו ללחץ הקהל וויתרו על יכולת
השטח שלהם לטובת נוחות נסיעה ומחיר מוזל, מכוניות משפחתיות וקטנות
החלו לצמוח בגובה והפכו לקרוסאובר. צו האופנה החדש הביא איתו בעיקר
פשרות, בין אם מדובר בנוחות נסיעה (גבוה יותר = קשה יותר = נוח פחות),
מחיר מופרז (על פנטאוז משלמים אקסטרה) או סתם בזבוז דלק.
לתחום אחד גרורות הכבישטח טרם הגיעו. עם כל הכבוד למנועים המנופחים
שתמצאו בכמה ג'יפונים סופר-יקרים, חוקי הפיזיקה פשוט לא מאפשרים
למפלצות גבוהות ושמנות להתנהג כמו מכוניות ספורט רזות וחדות. שחקן
NBA לא יכבוש את שער הנצחון במונדיאל. והנה, ממולדת אלופת המונדיאל
מגיעה יצירה מקורית המאיימת לנפץ גם את המוסכמה הזאת.
אודי Q3 הוא עוד כבישטח רך, נחמד ופסטורלי, ואני לא רואה שום סיבה
מיוחדת - למעט אולי בעיות גב ותסביכי שפיטות אופנה - לבחור בו במקום
ב-A3 עליה הוא מבוסס, אבל תוסיפו את אותיות הפלפל של אודי – RS -
ומתקבל ג'יפון קטן עם המון כוחות-סוס ושם קצת מעצבן, RSQ3 . שילדת
ההנעה הכפולה של אר-אס-קיו-שלוש מונמכת, מתחזקת ומקבלת מנוע
5 צילינדרים 2.5 ליטר מטורבט בעל לא פחות מ-310 כ"ס (מאז עריכת המבחן
עברה המכונית מתיחת פנים וההספק עלה ל-340 כ"ס). משקלו הקל יחסית
וגובהו הנמוך – יחסית כבר אמרתי? - נותנים לו יתרון לעומת אחיו המגודלים
ומאפשרים לו להצביע על הפיל הלבן שבחדר הג'יפונים: הנהג.
למרות שגם לאחותו הקטנה A3 יש גירסה שרירית, האירוע חשוב מדי ויש צורך
לגייס לא פחות מאייקון אגדי להתמודדות הזאת. החלטנו לתת לאם של מכוניות
הנהיגה צ'אנס להגן על הממלכה. התואר "מכונת הנהיגה המוחלטת" מיוחס
למחלקת M, המחלקה הספורטיבית של ב-מ-וו, המקבילה לתואר RS של אודי
- ובייחוד לדגם המשודרג של סדרה שלוש. ואולם אותה M3 יקרה פי שתיים
מ-RSQ3 . למזלנו, ב-מ-וו דאגו לגירסה מוזלת שלה, M2 (למען האמת,
קוראים לה M235 ולא M2). סדרה 2 של ב-מ-וו היא בעצם סדרה 1 בתצורת
קופה, כפי שסדרה 4 היא סדרה 3 קופה, מה שאומר ש-M235 שלנו היא לא
אחרת מאשר M135 קופה עם תוספת יחצנית של שישה כוחות-סוס (326
צוהלים, 16 יותר מבאודי).
למרות שהיא עולה חצי, M235 מקבלת את בלוק המנוע הטורי 6 צילינדרים של
M3 (מינוס מאה כ"ס). למרבה הצער,הנוסחה הוותיקה של הבימריות - מנוע
טורי ואטמוספרי - הומתה על-ידי תקנות זיהום אוויר והקופה הקטנה מצויידת
בטורבו כפול. ההגה הוחלף גם הוא באחד חשמלי במקום ההידראולי המשובח
שלהם אך לפחות ההנעה האחורית הייחודית נשארה על מכונה (בניגוד
למתחרותיה אודי S3 ומרצדס A45AMG בעלות הנעה כפולה). לא מצאתי
הגיון בתפיחת המחיר שקיבלה M235 יד ביד עם הנמכת הגג של M135 אך
היא עדיין זולה ב-30 אלף שקל מהאודי הגבוה.
Q3 הוא הראשון במשפחות Q של אודי לקבל גירסתRS ויחד עם המנוע החזק
מגיעים גם מיתלים ספורטיביים מונמכים, מושבי ספורט, בקרת שיגור וכל מיני
שיפוצים קוסמטיים, חלקם גובלים בוולגאריות האופיינית לכבישטח יקרים
(למה, למען השם, הייתם חייבים את הלוגו QUATTRO הצעקני מתחת
לגריל?). רכב המבחן נעל חישוקי 20 אינץ' אופציונליים ועם לוחית רישוי
שבמרכזה 007 לא יכולתי שלא להרגיש כמו ג'יימס בונד, או לפחות נצר
למשפחת פשע מכובדת.
ללא חפירות מיותרות על מצבי חסכון בדלק וגודל מחזיקי הכוסות הגענו לזירה
הממוקמת למרגלותיו של אחד מכבישי הנהיגה הטובים בארץ. בפינה
השמאלית, במשקל 1470 קילו, M235 המכונה "בימר" ומולה, RSQ3 עם
1655 ק"ג של שרירים. אף אחת מהשתיים לא היתה זוכה בתחרות יופי,
למרות כל הג'נטים וצבעי המלחמה.
סיבוב ההיכרות הראשון מתמקד בסביבת הנהג – שהגישה אליו כמובן נוחה
יותר באודי - ובדיוק כמו שמצפים משני היצרנים הפדנטיים, הנדסת האנוש לא
פחות ממושלמת והאיכות יוצאת דופן. המושבים גם נוחים וגם תומכים, וגלגלי
ההגה מעוטרי הסמלונים המתבקשים נעימים למגע. העיצוב, הן של סביבת
הנהג והן של המושבים, מוצלח יותר בג'יפון. אודי מנצחת בנקודות.
סיבוב שני עובר למושב האחורי. למרות שהצלחנו להכניס ארבעה מבוגרים
בגודל ממוצע לבימר, האודי מכניס לה מכה מתחת לחגורה ופותח דלת אחורית
לספסל הרבה יותר מרווח, שיכול לאכלס שלושה ולא שניים (ומבלי לעשות
תנועות של נינג'ה כדי להיכנס אליו), אבל הבימרית מצליחה להתאושש בזכות
תא מטען קצת יותר גדול. הפרק הסטטי השני מקנה לאודי נצחון נוסף, שוב
בנקודות.
יאללה, מתניעים. מצב "ספורט פלוס" נבחר במרכז הפיקוד של הבימר; המנוע
מתחדד, הגיר מלבה את האש, ההגה מוקשח, הסאונד המעולה שבוקע
ממערכת הפליטה מתגבר ובקרת היציבות מאפשרת קצת חופש פעולה. סוג
של הגשמת חלום עבור כל חובב הגה. המנוע הוא גולת הכותרת של M235
ונעל ימין שולחת את כל צבא הקג"מים הישר לגלגלים האחוריים הנלחמים על
כל מילימטר של אחיזה, תחת כריעת הזנב האופיינית והממכרת של הנעה
אחורית. לאחר כמה קילומטרים שחלפו במהירות בזק, הצמיגים כבר חמים
ודביקים, גיר 8 המהירויות עושה בדיוק מה שאני מבקש באמצעות מנופי ההגה.
בתור פיצוי על כך שאינו ידני, במצב ספורט הוא מבטל את העלאת ההילוכים
האוטומטית אך בגלל קצב הנסיקה המסחרר של מד הטורים הוא תופס אותי
כמה פעמים לא מוכן למפגש עם מנתק ההצתה.
יופי? יחסית, לא מוחלט. ההגה הוא נקודת התורפה של הטובות ביותר מהדור
החדש של המכוניות, דור המודעות הסביבתית ומערכות הבטיחות המתקדמות
אשר הביא להחלפת ההיגוי ההידראולי בחשמלי. למרות כל ההצהרות
וההבטחות, אפילו החשמלי של חטיבת M פשוט לא מספק את הסחורה
האמיתית ונרשמת אכזבה קלה, אולי לאור ציפיות מופרזות. מיתלים לא לגמרי
מהוקצעים והגה שלא מעביר מספיק מצעקות הגלגלים הקדמיים גורמים לי
להאט את הקצב ולרסן את מנוע הפרא שבפרונט. במהירות עירונית לא צריך
להיות נהג מדהים כדי להוציא את השד מהארון ולעשות המון כיף, אבל
במהירויות מסלול משנה הבימר את אופיו וגורם לי להרגיש קצת חסר בטחון.
RSQ3 אמנם קצת פחות חזק וטיפל'ה פחות מהיר (5.2 שניות למאה במקום
4.8 - הפרש שנמחק לאחר מתיחת הפנים הנ"ל), אבל הוא ממש לא עגלה עם
סוסה, נהפוך הוא. התחושה באודי מוקצנת בזכות ישיבה גבוהה ומערכת
קוואטרו 4-על-4 המאפשרת לכל הגלגלים לדחוף קדימה. בזינוק עם בקרת
השיגור (משהו כמו "לזרוק" קלאץ' בגיר ידני), המפלצת הקטנה מרימה את
האף כמו מטוס בהמראה, עם סאונד מנוע פנטסטי, אבל עם עליית הסל"ד
מתחלף הפסקול לאחד פחות נעים של מערכת ההנעה הכפולה. הגיר הרובוטי
כפול המצמדים שבאודי לא נקרא DSG אלא אס-טרוניק, מעביר הילוכים
בזריזות שלא תבייש קוסם, אבל הוא לא תמיד חלק כמשי ולעיתים, במצבים
דורשניים - במיוחד בהאצה תוך כדי הפניית ההגה - הוא מתעצבן ומשחרר איזו
מכה צורמת. אופן תפעול הגיר זהה לחלוטין לזה האוטומטי שבבימר, עם כל
הקטע של פיקוד ידני מלא גם באמצעות מנופי ההגה (כשמתרגלים לזה,
מפסיקים לגעת במוט ההילוכים...), רק שהתיבה ב-235 עובדת בצורה יותר
רהוטה ואלגנטית. זהו אחד המקרים הבודדים שלא העדפתי את DSG המהולל
על פני אוטומטי פלנטרי. ההגה אפילו פחות חושני מזה שבבימר, ככה זה
כשהגלגלים הקדמיים נאלצים לטפל בשתי משימות מנוגדות.
למרות שזה קצת כמו לצאת לריצה עם ג'ינס, על אספלט מפותל מוכיח האודי
שהוא הכין שיעורי בית; אין תת-היגוי, אין היגוי-יתר ויש לנהג שליטה בצורה
מפתיעה ומרגיעה (במושב הנוסע ההרגשה קצת מפחידה, בגלל הישיבה
הגבוהה יחסית). זו בדיוק הבעיה; אין שום ריגוש בנהיגה מהירה על מסילת
רכבת, חסרות לי תנוחת הנהיגה הספורטיבית, חריקת הצמיגים, בריחת הזנב
והשיח עם השילדה. למרות שהיא לא בדיוק M3, גם M235 מהירה, היא
זורקת תחת ויש לה סאונד פצצה. ולמרות הכיול הספורטיבי, היא מציעה מינון
קצת יותר נדיב של נוחות נסיעה. בסבב הדינמי, הבימר מנצח בנוק-אאוט.
לא מדובר כאן בדו-קרב על ליבו של אותו נהג (בטח שמתם לב, שבכותרת הגג
המילה היא "מול" ולא "נגד"), אלא בבחינת שתי אופציות שונות לחלוטין
למכונית ספורטיבית באותה קבוצת מחיר. ב-מ-וו M135 היא מכונית הגיונית
יותר משתי המתמודדות, שהבחירה באחת מהן – קופה צפופה או כבישטח
גבוה – לא באה ממקום הנמצא מעל הצוואר. היה מסקרן לבדוק את הנוסחה
המקורית של אודי מול זו הקלאסית של ב-מ-וו. גם לאחר מבחן מאוד ארוך
וממצה, הסקרנות הפכה לתמיהה; עד עכשיו לא ברור לי, לאיזו שאלה נותנת
RSQ3 תשובה.
נטקאר בפייסבוק
