מבחנים

מה-GTI הראשונה ועד הנוכחית - 5 הגדולות מכולן
(פלוס 10 לא פחות חמות שכמעט הגיעו לגמר הגדול)

- אנדרו פרנקל -

אם להיות כנים עם עצמנו, חובה להודות שאושר הוא תחושה שאנחנו זוכרים מהעבר. 
אתם יותר מודעים היום לזמן בו הייתם מאושרים ממה שהרגשתם כשזה קרה. ואם 
אתם מרגישים שבדיוק עכשיו אתם מאושרים, אתם נהנים מרגעי אושר צרוף ונדיר. 
אותו דבר נכון גם לגבי תור הזהב. היום אנחנו מכריזים ששנות ה-70 היו תור הזהב 
של פורמולה 1, אבל לא זכור לי שמישהו חשב ככה באותו זמן. וכן, אני מספיק מבוגר 
בשביל לזכור. מצד שני, אני מודע לכך שמעולם לא זכינו ליהנות מהצ'בק חמות, 
מהירות ושימושיות כפי שיש לנו בימים אלה ממש. אמנם באמצע שנות התשעים היו 
קומפקטיות חמות בסכנת כליה - ריסקו אותן, גנבו אותן, קשה היה לבטח אותן - אבל 
הז'אנר הצליח לשקם את עצמו והיום הוא משובח משהיה אי פעם. 

אני אומר זאת למרות הנטיה הטבעית להניח שהיום זה כבר לא כמו שהיה פעם, 
שהקידמה לקחה כיוון מוטעה ושהוט-הץ' של לפני 30 או 40 שנה היו יותר קטנות, 
קלות, זריזות ומהנות ולכן נהנו מקסם שצאציהן לא מסוגלות לחקות. אני לא חושב 
שזה נכון, ואני אומר את זה בתור בעליה של פיג'ו 205GTI המצולמת בכתבה הזאת. 
במקרה הזה, הקידמה מנצחת.



אני ער לעובדה שרבים יחלקו עלי, במיוחד לנוכח הבחירה שלי בחמישיה הפותחת. 
היכן, הם יטענו, גולף GTI המקורית, לנצ'יה דלתא אינטגרלה או נציגה לשושלת רנו 
קליאו הספורטיביות? מבחינתי, ה-205 שלי לא רק מייצגת נאמנה את דור המייסדות 
אלא גם מוכיחה שאני מוכן לשים עליה את הכסף הפרטי שלי. שתי המודרניות 
בחבורה, הונדה סיוויק טייפ-R וגולף GTI האחרונה, מייצגות שני קצוות, ד"ר ג'קיל 
ומיסטר הייד, בסצנה העכשווית. פורד פוקוס RS היטב מכסה את השטח המפורז בין 
שתיהן. את רנו מגאן ספורט קשה להסביר על הנייר כי בהיותה קופה ולא הצ'בק היא 
נכשלת במשימה הראשונה של מכוניות כאלו, שימושיות. ואולם, אין לקטגוריה הזאת 
חניכה ראויה יותר. 



הפיג'ו 205GTI (ילידת 1986, מנוע 1.9 ליטר 130 כ"ס), מובילה את השיירה. 
קורותיה הדקיקות, השבריריות, מעידות שלא הייתם רוצים להיקלע איתה לתאונה, 
הדיפון בתא הנהג לא פחות שברירי, עדות לסדר עדיפויות של פעם. היא כבר לא 
מעניקה תחושת מהירות בכביש ישר ובלמיה בקושי עומדים במשימה. למעשה, יש רק 
שתי מטלות בהן היא מצטיינת: היא מרווחת ושימושית יחסית למימדיה הקטנים וקשה 
שלא להרגיש בה אדם שמח. מלהיבה בלתי נלאית. אם חיתוך עיקולים מהירים, 
משחקי זנב בעזרת המצערת ותחושות שמעניקה מכונית במשקל נוצה לא עושים לכם 
את זה, אתם לא נמצאים במכונית הלא נכונה על הכביש הלא נכון; אתם צריכים למצוא 
תחביב אחר.



על הנייר, פורד פוקוס RS דור ראשון (2002) נראית יותר כבדה ולא הרבה יותר 
מהירה, אבל עניין המהירות מטעה. הפורד עדיין קומפקטית, אבל היא משתמשת 
בדיפרנציאלים ומיתלים מתוחכמים כדי שהכוח העצום יצליח להסתדר עם הנעה 
קדמית, משהו שנראה דמיוני בעידן ה-205. מה שמסגיר את ח"י שנותיה זה הופעתה 
– בעיקר בקוקפיט – והעובדה שמחצית מקשת הטורים מנמנמת עד שהטורבו נכנס 
לעניינים ב-3500 סל"ד.



בלהקת הלוהטות בנות זמננו, הונדה סיוויק טייפ-R (ילידת 2017) הכי קרובה לשקף 
את הגישה של הפוקוס. שתיהן לא מעוניינות להעניק תחושת פרימיום, אבל מכירות 
בהכרח המשעמם להיות גם שימושיות. ההבדל שעושה עשור-וחצי של פיתוח מנוע 
טורבו מתבטא בלמעלה מ-100 כוחות-סוס. מהנדסי הונדה ראויים לשבח לא רק 
בזכות יכולתם לרתום 320 כ"ס להנעה קדמית – הישג מרשים כשלעצמו – אלא 
בעיקר הודות לשלמות חבילת השילדה. המכונית הזאת מסוגלת לספק דרישות 
סותרות של נוחות, ניהוג, זריזות וצייתנות בלי שמורגשת איזושהי פשרה באחד 
התחומים. התחושה יותר מרתקת מאשר מהנה: כשאתם מחנים בסוף הכביש ומחכים 
שהדופק יחזור לקצב סדיר, לא הבטן היא שמרגישה אלא הראש שמנתח.



לא ייאמן, אבל רנו מגאן RS טרופי R (דגם 2014, 275 כ"ס), עובדת על שתי 
החזיתות. אולי אין לה את הכוח של הסיוויק – ומכאן שגם לא את שיא הקפת 
הנירבורגרינג... – אבל בכביש דורשני היא נותנת תחושה ספורטיבית יותר הודות 
לכיול מיתלים שהוא מלאכת מחשבת (משככי הבולמים הקדמיים, מתוצרת אולין, 
עשויים חומרים מרוכבים וניתנים לכיוונון ללא פחות מ-40 מצבים!). כמכונת נהיגה, 
הרנו היא המכונית הכי מיוחדת כאן. לא, אפילו הגישה האובססיווית של רנו-ספורט 
להפחתת משקל (כולל ויתור על מושב אחורי) לא מצליחה להביא את המגאן למשקל 
של הפוקוס, שלא לדבר על ה-205, אבל להחלטה ההנדסית, לקחת מה שלמעשה 
אינה אלא מכונית מירוץ ולהוסיף לה רק את המינימום הנדרש כדי לעשותה חוקית 
לכביש, יש אפקט מוחץ. זו המכונית היחידה בין החמש שצריך להתאמץ כדי להגיע 
לגבולות אחיזתה, ובעוד שזנבה פחות שמח מזה של הפיג'ו ואפילו של ההונדה לשחק 
במהיר ועצבני, אפשר לנהוג בה עם דיוק שאפילו ה-205 השובבה אינה מסוגלת. 
למרות הופעתה המוחצנת זו אינה מכונית פרחחית אלא גומאת מרחקים מצטיינת, 
שהקצב הרצחני שלה יותיר אותכם חסרי נשימה והלהיטות שלה תוציא ממכם נחשולי 
סיפוק.



וזה לא מה שמקבלים מפולקסווגן גולף GTI, נכון? אל תהיו בטוחים. למרות העובדה 
שה-GTI העבירה את 40 השנים האחרונות בלי להפתיע איש, זו המכונית היחידה 
בחמישיה הפותחת שלא תיפקדה בדיוק כפי שהיה מצופה ממנה ברגע ההתנעה. היא 
כל כך הגיונית. מלוטשת – אפילו פרימיום – אבל הגיונית. לעומתה, ארבע האחרות 
סובלות מתא נוסעים זבל; זה שבהונדה לא מאורגן, לוח המחוונים ברנו אינו קריא, 
הקוקפיט בפורד לא אטרקטיבי וזה שבפיג'ו עשוי ברישול. אבל הקבינה בגולף מרגיעה 
ומבריקה. היא מקום נעים להעביר בו זמן, אפילו בלי לנסוע לשום מקום.

  

  



אז באופן טבעי יוצא שאתם מתאמים ציפיות. כמובן שהיא תהיה מהירה ומהנה, אבל 
גם חסרה ריגוש אמיתי כפי שיריבותיה חסרות את אותם נכסים יומיומיים בהם 
מתהדרת הגולף. אלא שלא זה מה שקורה. אפילו אחרי הרנו וההונדה, אין כאן שום 
אכזבה. היא לא מהירה כמו ההונדה, לא טהורה כמו הרנו, אבל היא הרבה יותר 
קרובה לשתיהן ממה שאתם ואני היינו מצפים. ככל שהסיוויק והמגאן מבריקות 
בלהעביר כל כך הרבה מומנט דרך הגלגלים שגם נושאים בנטל ההיגוי, ישנם מצבים 
בהם הכביש כה חלקלק או הפנייה כה חדה עד שאפילו להן אוזלת המשיכה. והגולף? 
כמעט אף פעם. היא יכולה להשתמש כמעט בכל מה שקיבלה כמעט כל הזמן. ומה 
שאפילו ראוי יותר לשבח זו היכולת שלה לתקשר ברור ומיידי ולספק חוויית נהיגה כה 
חזקה. 



האם אנחנו יכולים להשוות בין מכוניות מתקופות שונות? האם אנחנו זקוקים 
למנצחת? כן, אנחנו יכולים, וכמובן שאנחנו זקוקים. אבל בהתחשב בכך שכולן 
מדורגות בין הקטנות החמות הגדולות בכל הזמנים, אני לא כל כך בטוח שאנחנו 
זקוקים גם למפסידה. את הרנו אני מנפה ראשונה – ומפסיד בכך את המכונית לנהג 
הכי טובה בחבורה. אבל הצ'בק חמה צריכה לעשות שני דברים; נוחות נסיעה גסה 
והיעדר מושב אחורי מונעים מהמגאן אפשרות לנצח כאן. פוקוס היא הבאה בתור 
לפרוש; היא אמנם מבריקה, אין לה מגרעות בולטות והיא מהנה לנהיגה ללא הפסקה, 
אבל איכשהו היא נלכדת בין פילוסופיית קלות המשקל של ההצ'בק הראשונות והברק 
המוחץ של הדור הנוכחי. מיד אחריה יוצאת מהמשחק הסיוויק; היא קרובה להיות 
הטובה ביותר ואם יכולתה הדינמית המדהימה היתה מלווה בפיתוי של איכויות 
סטטיות, היא היתה מנצחת. עד כדי כך צמוד המאבק.

  

  



הגולף והפיג'ו הן שתי הפינאליסטיות. אני יכול לזכור זמנים בהן שתי ה-GTI, הגרמניה 
והצרפתיה, היו מתמודדות ראש-בראש במגזינים לרכב על בסיס שבועי. אבל זה היה 
לפני רבע מאה וזה לא נראה הולם שהדו-קרב ההוא יחזור על עצמו. לא שזה היה 
צריך להפתיע אותי; אחרי הכל, אלו שתי ההוט-הצ'יות הגדולות ביותר משתי תקופות 
שונות. אבל אני בכל זאת מופתע כי מעולם לא ציפיתי מהגולף שתגיע לשלב הגמר 
ואפילו הוריתי לצלם למקם אותה בסוף. כמה שטעיתי.



אבל האם הגולף – ממציאת השם GTI – צריכה לנצח את חביבת חובבי הקטנות 
הלוהטות? כמובן. אני לא נאלץ להסתכל 20 שנה לאחור כדי לדעת שאנחנו חיים בתור 
הזהב של ההצ'בק החמות, מפני שאני יודע את זה עכשיו. ואחרי יום אחד בחברת 
פולקסווגן גולף GTI, גם אתם תדעו.



בונוס. 10 הלוהטות שלא הגיעו לגמר, אבל הלוואי עלינו


1999 אודי S3 
מופתעים לראות אותה כאן? לא הייתם אילו נהגתם באחת. לא מפתיע שהאודי S 
הראשונה עם 4 צילינדרים היתה מהירה – 210 כ"ס דאגו לכך – אבל היא היתה גם 
מהנה, שלא להזכיר איכותית ומצויידת.


1983 טויוטה קורולה GT 
מכונית פולחן. המבינים מכנים את הטויוטה הדריפטרית – שהיתה קיימת גם בתצורת 
קופה – AE86. פרדי פריהאוף נהג בה ב-24 שעות של ספא (בלגיה) ובראליקרוס 
אשקלון. הוט-הץ' עם הנעה אחורית? עובדה. 


1996 פיג'ו 306GTI 
ישנם הגורסים שלא ה-205 מייצגת את שעתה היפה של פיג'ו אלא ה-306. ה-GTI 
(ששמה המקורי היה S16) היתה ההצ'בק הגדולה האחרונה של פיג'ו, נסיון מוצלח 
ויפהפה למזג את כל התכונות הטובות של הז'אנר.


1971 אלפא סוד 
שיעור נהיגה. האמת היא, שעד אחרית שנותיה היא לא היתה הצ'בק, אבל הניהוג 
המופלא שלה מצדיק את עיגול הפינה. מנוע בוקסר שטוח ומרכז כובד נמוך עשו לה 
שירות טוב, פועלי דרום-איטליה שירות דב.


2006 מיני קופר GP 
כמו כל הצ'בק דו-מושבית קשה להצדיק אותה, אבל היא הקרובה ביותר ברוחה 
ובאופייה למיני קופר המקורית מהסיקסטיז. משקל קל ודיפרנציאל רייסרי שירתו אותה 
היטב גם כמכונית מסלול מצליחה.


1988 פיג'ו 205 ראלי 
אם כיף היה המדד היחיד למצויינות של הוט-הץ', ייתכן שהמכונית הזאת ולא ה-GTI 
היתה מייצגת את פיג'ו בפיינל-פייב. התקנון אילץ אותה להסתפק ב-1.3 ליטר ומאייד, 
אבל עם 794 קילו זה הספיק כדי לטוס.


2017 ב-מ-וו M140 
שני דברים מייחדים את הבימרית בחבורה הזאת: הנעה אחורית ומנוע 6 צילינדרים. 
עם 5.0 שניות למאה היא לא איטית וחלשה בהרבה מהסופר-סטארית 2M, אבל 
הרבה יותר שימושית וזולה ממנה.


1993 רנו קליאו וויליאמס 
תרגיל בשיווק. וויליאמס הוא שמה של קבוצת פורמולה 1 שהשתמשה במנוע מתוצרת 
רנו. הפורמולה של מנוע 2.0 ליטר בחרטום סופר-מיני הולידה סיפור הצלחה, שמוחזר 
מדור לדור עד עידן הטורבו. 


1993 לנצ'יה דלתא אינטגרלה 
זו לא רק הצ'בק ענקית, המפוארת ביותר מתוצרת איטליה, אלא גם אלופת עולם 
סדרתית בראלי. הנעה כפולה יעילה והגה חושני שסובארו אימפרזה יכולה רק לחלום 
עליו, יצרו מכונית-על אמיתית.


1975 פולקסווגן גולף GTI 
לא ההצ'בק החמה הראשונה, אבל זו שהצליחה לשכלל את הנוסחה ולעשותה לנחלת 
הכלל ואשתו. הדור הראשון צייד מנוע 1.6 ליטר בחידוש של הזרקת דלק. 110 כ"ס 
נשמעים מעט, אבל כך גם 810 קילו.