טור העורך

עיר לא צריכה כבישים! הצהיר פתאום אבא שלי, אחרי עוד שתיקה ארוכה
בפקק בדרך לבית-הספר. מעטות הפעמים שהייתי מצליח לקום לבית-הספר
בזמן. ואחרי מטר הצעקות המתבקש הוא היה מקפיץ אותי לבית-הספר. אף
פעם לא הבנתי איך האיש הזה, שתמיד נוסע באופניים לעבודה ובכלל, מתעקש
להסיע אותי במכוניתו. היינו נוסעים ושותקים. לפעמים היה מנסה לפתוח
בשיחה ואני - שהרגשתי נבוך - הייתי עונה בהמהום קצר. הוא לא ידע
להתעניין. ואני לא ידעתי לעניין. הרגשתי. אבל הפעם המשפט לא היה קשור
ללימודים או לעתיד החיים.

מה? שאלתי במבט, מופתע מהכיוון החדש של השיחה הבוקר. תראה, המשיך,
והיה נראה שחשב טוב טוב על כל הרעיון. יהיו כבישים, אבל הם יהיו מתחת
לבתים. תדמיין, אמר לי, למרות שלפעמים היה נדמה שהוא חושב שאין יותר
מדי בקופסה שלי. תחשוב על עיר שלמה שכל הכבישים, הרמזורים והמכוניות
יהיו מתחת לאדמה. אפשר אפילו, המשיך בהתלהבות שקצת הפתיעה אותי,
אפשר גם שכל הרכבים, ברגע שייכנסו מתחת לעיר יסעו על חשמל. ואני ראיתי
בעיני רוחי איך מוט, כמו במכוניות המתנגשות בלונה-פארק, יישלף ויקבל
חשמל מהרשת המתוחה מעל. אהבתי את הרעיון שלו. וקצת גם את שלי. אבל
העדפתי לשתוק. כי לא באמת ידעתי לדבר איתו.

תאר לעצמך, המשיך באותה התלהבות, כמה עוד בתים ומדשאות אפשר לבנות
במקום שיפנו הכבישים. כלומר, יהיו כבישים. יותר מעברים בין הבתים, אבל
הם יהיו ברוחב של שני אנשים, לא שני סוסים. הסתכלתי כלא מבין. אתה יודע
איך נקבע רוחב המכונית? שאל פתאום. פחדתי שזו שאלה מכשילה שאיזה
מורה ביקשה ממנו להציב לי. הוא חייך אלי במרירות, בלי לצפות לתשובה שלא
ידעתי. לפני המצאת המכונית היתה הכרכרה, הסביר, והתחת של שני הסוסים
שגררו אותה קבע את רוחבה.

חייכתי. וחשבתי על זה שאבא שלי, המפקד הצבאי בכל רמ"ח איבריו, אמר
תחת. מה אתה מחייך, הוא התעצבן. חשבתי להגיד לו משהו על זה שיצאה
ממנו אנושיות. אבל פחדתי לעצבן אותו עם איזה קשקוש פסיכולוגי, כהגדרתו,
ששנא. אמרת תחת, התגוננתי. אז?! שאל במבט כועס. סתם. לא משנה,
סיכמתי. השיחה לא התפתחה לכיוון שרצה, וכעס בולט כיסה את פניו. הוא
כילה אותו בצופר ובנהג שהיה לפניו.

אידיוט! צעק לעברו מהחלון הפתוח וסימן לעברו משהו באצבעותיו. האיש
לפנינו עצר בעצבים את רכבו. ואנחנו עצרנו מאחוריו בחריקת בלמים. אידיוט!
חזר אבא שלי בצעקה. וחזר וסימן לו את אותו סימן באצבעותיו. איש גדול מאוד
ושרירי, יצא מהרכב שלפנינו בלי להתרגש מהפקק שהתחיל להיערם מאחורינו.
הוא נעמד לפני הרכב. ידיו על מכסה המנוע שלנו. מה עשית?! צרח מלא גרונו
במבטא צרפתי כבד. שני ורידים התנפחו בצידי גרונו. אתה גבר, אתה? המשיך.
תעשה עוד פעם את הסימן! הסתכלתי על אבא שלי. ועליו. לרגע היה נדמה
שהוא עומד להפוך את הרכב, ואותנו בתוכו, בלי יותר מדי בעיות. חשבתי שזה
הרגע להתנצל. אבא שלי חשב אחרת.

אידיוט! צעק אליו. וצרפתי, חייך אלי בזלזול. כאילו זה מה שמוסיף לטפשותו.
טוב לא ייצא מזה, חשבתי לשניה. אנשים התחילו לצפור מאחורינו. תסמן שוב!
צעק לו הענק הצרפתי. אבא שלי לא התבלבל. הוא הוציא שוב את ידו מהחלון,
דואג שעוד נהגים יראו, וסימן לו את מה שלימים אדע: זוג אצבעות המסמלות
קרניים. Cornuto. מקורנן. אשתך מזדיינת ממש עכשיו עם גבר אחר. והדרך
היחידה לנטרל את האפשרות הזאת היא לשבור את פרצופו של המסמן.
מסתבר שגם אבא שלי וגם הענק ידעו את כללי הטקס.

הענק ניגש לחלון שלנו. וריד נוסף התנפח בפרצופו. אתה רוצה לבוא איתי
לחורשה פה ליד ונסיים את זה כמו שני גברים? הצליח לירות משפט שלם
שהפתיע אותי. אני ברגעי עצבים מגמגם, חשבתי. מחפש מילים שאין בי.
מתבלבל בין עברית לאיטלקית ופותר את זה באלימות. ודווקא הצרפתי הענק
הזה מצליח להשלים משפט במבטא כבד בלי להתבלבל. הוא רוצה לנבוח, לא
לנשוך, הבנתי. אבא שלי הבין אחרת, כנראה. למה? שאל את הצרפתי
בהתרסה. אחותך מחכה לי בין העצים? לא הבנתי איך אבא שלי, שנשוי לאמא
שלי כל החיים בערך, יכול לרצות אשה אחרת. ועוד אחות של צרפתי ששנא. גם
לצרפתי הענק נגמרו המילים והוא שלף את אבא שלי דרך החלון והרים אותו
באוויר. רעש אגרוף פגע בפרצוף של אבא.

יצאתי בריצה מהדלת בשביל לנסות לעזור לאבא שלי, שהענק הצרפתי כילה בו
את חמתו. ידעתי שאהיה כמו הנמלה על גב הפיל מסיפור ילדים שזכרתי.
ועדיין. נהג אוטובוס שעצר לידנו הקדים אותי והפריד ביניהם. מה אתם עושים?!
צרח. שניהם נעמדו לצידיו. עוד אנשים החלו להתאסף. אתם לא מתביישים?!
אבא שלי והצרפתי נראו פתאום כמו שני ילדים נזופים. הוא התחיל, אמר
הצרפתי, כמעט מתנצל. כתם שחור החל להתפשט סביב עינו של אבי. תתנצלו!
ציווה נהג האוטובוס. הוא התחיל, שיקר אבא שלי, בנימה של ילד שקצת
הפתיעה אותי. מה זה?! המשיך הנהג. אנחנו בישראל! יהודים!!! קרא בפאתוס,
שקצת הזכיר את בגין בעצרת הפוליטית ההיא. ממתי אנחנו רבים בין אחים?!
היתה לו משנה סדורה.

אני מתנצל ראשון, הצהיר הצרפתי, משפט שהפתיע את כולם ועיצבן את אבא
שלי. אני מקבל את ההתנצלות ראשון, ענה אבא שלי במבטא איטלקי, שהדגיש
פתאום. נהג האוטובוס היה מרוצה. מסביב נשמעו מחיאות כפיים. רק האיטלקי
והצרפתי ידעו שלא תם הטקס.

*) שף ובעל מסעדת פסטה מיה