טור העורך

הוקם על ידי רוני אהרנוביץ' 1951-2021 נטקאר בפייסבוק
טור העורך
היי הג'יפ
הגל הראשון באופנת הג'יפים לא התחיל עם ג'יפונים
נכון לתמיד
נו, אז מה קונים?
מי הכי נמכרת, למי יהיה שוק, מי תהיה אמינה ומי בטוחה
רצח באוריינט
המלחמה בתאונות: עם הנהגים, לא נגדם
מכונית המאה
התחרות הרשמית - והבחירה שלי
מירוץ ירוק - חסכון בדלק
25 ק"מ לליטר? אכן
בראנז'ה
מותו של 'אוטו מגזין'
עיתון כותב לקוראיו - פרסומון למפרסמיו
עיתונות או יחצנות
המדריך הבלתי מצונזר לקריאת 'מבחן דרכים' בעברית
ההשקה
בווידאו זה נשמע יותר טוב
לידיעת באי אוטומוטור
'עיתונות הרכב' משת"פית עם האמרגן הנוכל
השקות רכב בחו"ל
גם למכוניות עושים פרמיירה
תחקירים
סקר: עמדת היצרנים בנושא הגה חשמלי
ההסברים והתירוצים: קלות החניה גוברת על חדוות הנהיגה
NCAP - ניסוי הריסוק נכשל במבחן
הארגון מסרב לגלות איזה יצרנים משלמים לו עבור הניסוי
יקחו לך את הרשיון
שמאלנים, נמאסתם (אבל לא על המשטרה)
מלחמתי בשודדי הנתיב המהיר וב'קורס לנהיגה מונעת' חוזרת לכנסת
אוננות והתנצלות בכנסת (אהרנוביץ VS חוטובלי)
נסיון לסכל חקיקת תעבורה דרקונית
להעיף את מארבי המהירות מהשוליים
מלכודות הלייזר בשוליים לא חוקיות ומסכנות את חיינו
בג"ץ ועצומה
בעד העלאת המהירות, נגד מצלמות המהירות
מקומון
התנצלות
גם השנה אני לא מפרסם נתוני מכירות
טור אורח. עיר בלי כבישים
עיר לא צריכה כבישים
חישוקים וצמיגים, אלפא וחרטא, כתבתבים ויבואנים
מקבץ סצינות משוק הרכב המקומי
טור אורח. פ"ח וצבע
גם אני נפלתי בטרייד-אין
שודדי הנתיב המהיר
מכת מדינה מעצבנת ומסוכנת. והמשטרה? מתעלמת
אג'נדה
קורונה? מולטימדיה סלולרית מסוכנת יותר
סכנה ברורה ומיידית
תפחדו – ותבחרו: אריאל או ישראל
תובנות של ערב בחירות
עיר ללא חניה
תכנית תנועה וחניה חדשה לתל-אביב
תערוכות רכב ז"ל (ומי יורשת אותן)
הספד על התערוכות הגדולות, שעל במותיהן נפלתי חלל
בחדר הלידה של המכונית האוטונומית
עדות ראיה מכנס היסוד לתכנית רצח המכונית, 1986
וישמן ישורון
מדור לדור הולכות המכוניות ומתנפחות
מסמך. הקשר שלי עם מימרן
התרומה של מימרן לא היתה כסף, אבל שווה יותר ממה שקיבל נתניהו
הולך ופוחת הדור
10 מכוניות מקוריות, שהמחליפות שלהן ניתקו את השושלת
סליחות
הפאקים שמקלקלים לנו את המכונית המודרנית
בטיחות? הצחקתם אותם
דרושים: מכונית המנטרלת סלולארי וחגורות באוטובוס
ספטמבר 2016
 
חישוקים וצמיגים, אלפא וחרטא, כתבתבים ויבואנים
מקבץ סצינות מאלפות משוק הרכב המקומי



על הג'נטים
כמו עדר ללא רועה מתעופפים להם רוכשי וחוכרי הרכב המקומיים מטרנד אחד 
לחדש ממנו. באופנת הכבישטח והשעטנז ("קרוסאובר") עסקנו עוד בתחילת 
העשור
, אבל אנחנו ממעטים לבחון את הדגמים החלולים מקטגוריית הסטילטו 
הזאת; הגברת שרוצה לשבת גבוה – אם בגלל שזו עכשיו האופנה או אם
כפיצוי על התנוחה המיסיונרית שנכפית עליה בבית – הרי תבחר לפי
הצורה והצבע ולא לפי יכולת, אז בשביל מי בכלל לטרוח.
- אשתי רוצה להחליף את הטוסון בג'יפ חדש.
- קנה לה ייטי.
- סקודה? אשתי לא תיסע בסקודה.
- ברכב קוריאני כן, אבל ברכב אירופי מבית פולקסווגן לא?
- אין סיכוי. אמרתי לך, אשתי לא תיסע בסקודה!

שיהיה לי שקל על כל שיחה כזו שניהלתי. 
עובדה: לשניים מתוך שלושת דגמי הכבישטח הפופולאריים ביותר בארץ, 
שמשמשים בעיקר משפחות, אין פתחי מיזוג מאחור. אז לאווילים האלה חשוב 
איך האוטו נוסע? מי שצריכה לטפל בהם היא המועצה לשלום הילד ולא 
עיתונות רכב.

לצד העדר הגדול יש גם אחד קטן יותר, שמאוד לא היה רוצה להיות מוגדר 
ככזה: חובבי רכב. וגם לו יש טרנד, לא רק מקומי. פעם, הציבור הקטן והמובחר 
של חובבי הגה חיפש צמיגים רחבים, כי היה משוכנע שהם משפרים את 
האחיזה והניהוג. עד היום זכורה לי נהיגה ראשונה במכונית עם צמיגים בחתך 
נמוך; זו היתה פיאט 131 רייסינג עם פירלי P6 בחתך 60... כשהזמנתי
גולף GTI דור ראשון-וחצי, יעץ לי פרדי פריהאוף להסתפק בצמיגים המקוריים 
(פולדה חתך 70) ולא "לשדרג" לחתך 60. ה-GTI הקודמת שלי נעלה חתך 60 
ויכולתי להשוות. מרוב הבחינות, פרדי צדק.

אבל היום כבר לא מדברים על צמיגים. היום מדברים על חישוקים. ג'נטים. 
מה שיותר גדול – יותר טוב. נשים רוצות סנטימטרים, גברים רוצים אינצ'ים
כמעט כל עלייה ברמת הגימור של מכונית הנמכרת בישראל מלווה בהגדלת 
קוטר החישוק. הסיבה האחת והיחידה לטרנד הזה היא הלוק. שופוני. מכונית 
(עדיין מותר לומר מכונית או שחייבים לומר רכב?) עם גלגלים גדולים, 
שממלאים טוב יותר את החלל שמתחת לכנפיים, נראית טוב יותר, דינמית 
יותר, מודרנית יותר. זו גם הסיבה לכך שמכוניות ראווה מתהדרות בג'נטים 
מופרזים, 20 אינץ' כבר מתחיל להיות מתחת למינימום.  


   "הציבור מטומטם – הציבור משלם" (שלום חנוך)

כמובן שהגדלת קוטר החישוק מחייבת את הקטנת חתך הצמיג. וגם השילוב 
הזה תורם לאפקט הוויזואלי. מה שמגביר את הביקוש – ואת ההיצע. רוב 
המכוניות הנמכרות היום בארץ מצויידות בצמיגים בחתך נמוך מדי יחסית 
לדרישותיהן הדינמיות. והיום "חתך נמוך" זה לא 60 אלא 50 ואפילו הרבה 
פחות. כל מי שקצת מתעניין גם במהות ולא רק בצורה, יודע שצמיגים נמוכים 
גובים מחיר, לא רק ברכישה: ירידה משמעותית בנוחות הנסיעה, ירידה 
בביצועים וביכולת ניקוז המים, עלייה ברעש ובצריכת הדלק. מחיר ידוע 
למבינים, שלפעמים אפילו מסכימים לחיות איתו. ואולם, צמיגים נמוכים גובים 
קנס נוסף, הרבה פחות ידוע. הם מאוד פגיעים. טיפוס לא מיומן על מדרכה 
עלול לפצוע ואפילו לפנצ'ר אותם. זו כמובן לא בעיה לנהגים עם סימפטיה 
מוטורית, אבל זו אינה הסכנה היחידה. 

    

עדות: בליל שישי גשום אחד חזרנו מהצפון, בכביש ראשי ישר ורחב (כביש 4 
בעל שני מסלולים, ארבעה נתיבים, גדר הפרדה ואפילו תאורה). המכונית היתה 
סקודה ספייסבק (ראפיד הצ'בק), 1.4 ליטר 125 כ"ס. לא בדיוק מכונית ספורט 
ואפילו לא ספורטיבית. אבל הקהל מקבל מה שהקהל מבקש; ספייסבק מצויידת 
תקנית בצמיגים 215/40X17 (על חישוקי סגסוגת קלים ומסוגננים, כמובן). 
דרומית לנהריה, כשאנחנו מתנהלים בנתיב הימני מאחורי מכוניות אחרות, 
נשמע קול חבטה. נקר. אחרי החלפת הגלגל, בחושך, בגשם, חזרנו למקום 
הפשע. בכביש היה פעור בור. לא משהו שניתן להבחין בו, בטח לא בנסיעה 
בתנועה. גם לכם מותר לשאול מה עושה בור כזה בכביש עורק ראשי, כזה 
שעוברות בו לא מעט ניידות משטרה. לפני שהתקשרנו למשטרה לדווח על 
המפגע (ולפני שגילינו שבהמשך הכביש יש לא מעט בורות דומים), ניגשנו 
לצלם את המקום. תוך מספר דקות פגעו באותו בור עשרות מכוניות, שנסעו 
במהירות דומה. אף אחת מהן לא סבלה מנקר, אף אחת מהן לא נפצעה 
ונאלצה לעצור לטיפול. לאף אחת מהן לא היה צמיג בחתך 40.

    

לבעיה הזאת יש פתרון אלגנטי. שבועיים אחרי, שוב צמיג בחתך 40 ושוב נקר. 
הפעם זה לא היה בור אלא בורג, נשק שיכול להשבית גם צמיג בחתך גבוה. 
אלא שהפעם המכונית היתה ב-מ-וו. כמו רוב מכוניות היצרן הגרמני המשווקות 
בארץ, הצמיג היה מסוג RunFlat המאפשר להמשיך בנסיעה ללא אוויר, אמנם 
במהירות המוגבלת ל-80 קמ"ש (כמו המהירות לה מוגבלים צמיגי בייגלה 
תחליפיים), אבל בלי הכרח מבאס לעצור להחליף גלגל בצד הכביש. המשכנו 
לצמיגאי הקרוב, הפקדנו בידיו השחורות את הבימר והעברנו רבע שעה ממוזגת 
בבית קפה סמוך. 


אלפא מחפשת מאהב מבוגר
בתוך שלל שלטי פרסומות הרכב התוחמים את נתיבי איילון, צד את עיניי שלט 
אחד, יפה, מקורי ויצירתי. הוא לא זעק על מבצע או הנחה וגם המחיר הבלתי 
נמנע(?) הוצנע. השלט של אלפא-רומיאו ג'ולייטה ספרינט פוצל לשניים, 
כשבחלק הימני נראה הדגם המקורי, עם הסלוגן התשוקה הישנה שלך. יופי. 
לא שיש איזשהו קשר בין המקור לבת-זמננו – פרט לשם והסמל, כמובן – ולא 
שנובו-ג'ולייטה מזכירה את האורגינל או אפילו את הדור הקודם (עם הנעה וגיר 
אחוריים ובלי מצב DNA גימיקי). אבל לא הרבה יצרנים יכולים להתגאות היום 
בשושלת שלהם ועוד פחות עושים את זה. 

ובעולם-שייך-לצעירים, קהל היעד העיקרי של עולם הפרסום, מרענן לראות 
שמישהו עוד זוכר שגם למבוגרים יש חיים. ותשוקות. מבוגרים? קשישים; 
ג'ולייטה ספרינט המקורית, זו המככבת בפרסומת, יוצרה עד שנת 1961. 
נניח שמישהו התאהב אפילו בג'ולייטה משומשת בת חמש ונניח שזה קרה לו 
כשהוא היה רק בן 27(...), היום הוא צריך להיות בן 77. אז מישהו באלפא 
התבלבל קצת בחשבון לטובת הרעיון (סליחה, הקריאיטיב), אבל עדיין אהבתי.

    

בינתיים התחלף משרד הפרסום של אלפא, ואלפא רוצים שתאמין שגם 
הג'ולייטה התחלפה. עובדה, הקמפיין החדש שלהם מדבר על "ג'ולייטה 
החדשה"
. עד לא מזמן, עד שאנשים השתעבדו לאזיקים סלולריים והפסיקו 
לחשוב, הבדילו יצרני הרכב – אך לא תמיד גם יבואני הרכב - בין דגם חדש 
לדגם מחודש. בנטקאר עדיין מקפידים על ההבדל המשמעותי הזה; ככלל, דגם 
חדש מופיע במדור חדשות גלובאלי בעוד שדגם מחודש נדחק למדור חדשות 
קוסמטי
(לעיתים ממש נדירות יש יוצא מן הכלל, כשהשדרוג מאוד משמעותי 
ופשוט משנה את הדגם). היום יש לא מעט יצרנים ש"מתבלבלים" בין חדש 
למחודש, אבל לכל דבר יש גבול.

את מתיחת הפנים האחרונה לג'ולייטה אי אפשר להגדיר אפילו כקוסמטית. 
מיקרוסקופית היא הגדרה מדוייקת יותר. חדשה?! מילא אם היה מדובר בכלי 
תחבורה בסיסי לאנשים שלא מבדילים בין מיצובישי למיציבושי, אבל לשטות 
בקהל שפוט שלך, שאצלו אלפא היא מכונית ושמה תשוקה, מכונית שבלעדיה 
הוא אפילו לא חי, רק נושם? לא יופי. מאוד לא יופי. 


הליסינג מחפשים שוטים
עלוקת הליסינג שהתנחלה על הווריד של ענף הרכב מעולם לא ספרה אותכם. 
בטח שמעתם על "תחזוקת שבר" או על עסקאות טרייד-אין מפוקפקות. והיום, 
כשמספר חברות הליסינג משתווה לכמות אתרי הרכב, התחרות הקשה מולידה 
פתרונות יצירתיים. השיא (שם זמני) שייך לחברה (ליס קאר, אם אני לא טועה), 
שמבטיחה – אתם יושבים? - לתת חשבוניות. נו שיט. 



חברה אחרת, באדג'ט, עדיין חיה בשנות החמישים, כשאיש מכירות עם עניבה 
סטייל אמריקאי היה דמות מעוררת אמון. עזבו אנשי מכירות, אתם מכירים 
מישהו מעונב, לא חשוב מאיזה מקצוע, שלא משקר לכם? באדג'ט מאמינים 
שדווקא דמות מעונבת – ועוד מחייכת - תצליח לרכוש את אמונכם ולמכור לכם 
מכונית ב"מקסימום הנחה". גאוני, לא?
'?Would you buy a used car from This Man'


איגוד היבואנים (א)
שמעתם על איגוד יבואני הרכב? שמעתם מאיגוד יבואני הרכב? ואני לא מתכוון 
לפרסום דו"ח נתוני מכירות אלא איזו הצהרה, איזה מעשה. בנושא בטיחות, 
בנושא מיסוי, משהו. כלום. דממה. ואנחנו מדברים על גוף חזק, מאוד חזק: 
הכנסות המדינה ממיסוי ישיר על רכב (מס קניה, מע"מ, מיסוי דלק) עולות על 
30 מיליארד שקל לשנה. ולזה אפשר וצריך להוסיף גם מיסוי עקיף לא זניח. 
נתח רציני.

ומה עושה איגוד היבואנים עם הכוח הזה? כלום (תיקון: כמעט כלום – ראו 
בפרק הבא). כשהמדינה עושה צחוק מהמיסוי הירוק – האיגוד שותק. כשמחיר 
הדלק יורד והמיסוי רק עולה – האיגוד שותק. "מס קניה" על רכב אינו אלא 
מכס. והאיחוד האירופי אוסר על הטלת מכס. לפני מספר שנים חברו מספר 
יבואנים של רכב אירופי והחליטו לפנות לאיחוד האירופי כדי שינקוט בצעד 
המתבקש נגד המדינה. ואולם, כשהעניינים עמדו לעלות הילוך למישור המעשי, 
חלק מהיבואנים השתפן והיוזמה התאדתה. אז את המחיר המופקע על מכוניות 
חדשות אנחנו ממשיכים לשלם. 

  

מתי האיגוד כן משמיע קול? כשאחד מחבריו חוטא בפרסום השוואתי עם 
מתחרה. אבל כשחבר באיגוד עשה צחוק מכולם, גם ממתחריו וגם מציבור 
הלקוחות, ונתן לסוזוקי SX4 את השם הגנרי קרוסאובר, האיגוד לא הבין
את המשמעות ולא התנגד. ומה קורה היום? יבואנים מפרסמים מבצעי מכירות 
לקרוסאוברים שלהם. ומה מבין מזה הציבור? שפיג'ו וניסן מוכרים סוזוקי...


איגוד היבואנים (ב)
כנראה שהמספרים משקרים; בזמן שמכוניות נמכרות בכמויות שיא, יבואני 
הרכב סובלים ממצוקה כלכלית. עובדה: היבואנים רוצים להיות גם מו"לים. 
הנסיון שלהם להכתיב לעיתונות הרכב איך לעבוד מעולם לא היה כה ברוטאלי. 
אמנם תמיד היו יבואנים שחשבו שפראבדה הוא המודל הנכון לעיתון גם 
במדינה דמוקרטית, ניסו לאלץ עיתונאים מה לכתוב ואפילו הטילו חרמות 
וקנסות על מי שניסה לשמור על חופש הביטוי. אבל תמיד הם היו מיעוט. עד 
היום.

זה התחיל בטפטוף דליל לפני שנתיים-שלוש, כשמספר יבואנים החל להתנות 
העמדת רכב למבחן בתנאי שהוא לא יהיה השוואתי. התירוץ המקובל היה 
מופרך: כשדגם חדש מגיע ארצה הוא צריך לעבור "השקה" בצורה של מבחני 
סולו
. מבחנים השוואתיים יתאפשרו בהמשך, הם הצטדקו. איך ולמה נולד 
הנוהל הפסול הזה? 

בכל השנים בהם ערכתי את אוטו מגזין, מיום הקמתו עד יום מותו, כל 
המבחנים שנערכו בארץ היו השוואתיים (למעט אחד, מסיבה טכנית, ומכוניות 
בודדות שלא היו להן מתחרות בשוק המקומי). רק סיבובי הבכורה שנעשו 
במסגרת השקות בחו"ל, היו למכונית בודדת. והנה, מיד לאחר נטישתי, החל 
בפרסומון הנוהג של מבחן סולו - בארץ, למכונית המשווקת כאן באופן סדיר. 
היחס הגיע לשלושה-ארבעה מבחני בדד לכל מבחן השוואתי, במידה שבכלל 
נערך. זה היה "המהפך המערכתי" שהנהיג דני פרומצ'נקו באוטו (והסיבה
הברורה מפורטת ומנומקת בכתבה מותו של אוטו מגזין).

ההתנהלות של פרומצ'נקו מול היבואנים, שכללה כל מיני התחייבויות, כמו 
הבטחה לכתבת שער, יצרה נוהג חדש בארץ: דרישה של חלק מהיבואנים, 
שמכונית המבחן לא תיטול חלק במבחן השוואתי. על הנוהג הנפסד הזה, 
שמשרת היטב את המטרות המסחריות של הפרסומון, מגיע כל הקרדיט 
לפרומצ'נקו - ולו בלבד. 


  מיקרוואן, שבפרסומות נראה ג'יפ ובחיים נראה ג'יפה, 
    סורב להתייצב למבחן מול שני מתחרים ישירים.
                   הסירוב לא נומק


לאחרונה הורחב והועמק הנוהל, בשני מישורים: ראשית, תקופת "ההשקה" בה 
אסור לערוך מבחנים השוואתיים הלכה והתארכה, ובמקרים מסויימים מגיעה 
לשנה תמימה; שנית, יותר ויותר יבואנים דורשים לדעת מראש, כתנאי למסירת 
מכונית המבחן, מול מי היא תיבחן  (יבואן אחד, מרצדס, אפילו מרחיק לכת
ואוסר טוטאלית על מכוניותיו האצילות לרדת אל העם ולהתלכלך במבחן השוואתי 
עם מכוניות פלבאיות). בפעם הראשונה שנתקלתי בנוהל החדש הזה, סירבתי
כמובן להיענות לדרישה הסקרנית. הנה ציטוט מחליפת מכתבים בנושא ביני
לבין יחצנית אחד היבואנים, האמונה על תיאום מבחנים:
- היי רוני, האם זה מבחן השוואתי או סולו?
- השוואתי.
- מי המתחרות?
- אני לא נוהג להשיב לשאלות כאלו. כעורך אני כותב לקוראיי, לא ליבואנים, 
ואני הוא זה שצריך להחליט מה המבחן הנכון עבורם. כפי שלא יעלה על הדעת 
שיבואן יכתיב את תוצאות המבחן, לא ראוי שהוא יקבע מי ייבחן נגד מי; אם 
אינו סומך על המקצועיות של העיתונאי - שלא יעמיד לרשותו מכונית.
- אני לא מבינה מדוע אתה מתנגד. כל הכתבים מדווחים לנו ביוזמתם מול מי 
המבחן. מעולם לא נתקלתי בסירוב לשתף במידע הזה.
- מדווחים לכם?! אתם העורכים שלהם?
- השאלה מול מי אנחנו מתחרים היא לגיטימית ואין בה עניין, גם לא הקטן 
ביותר, להתערב בעבודתך או להכתיב לך דבר. פשוט קשה לנו לקבל החלטה 
על סמך נתונים חלקיים.
- אני חושש שלא הבנת את מהות העניין. ההחלטה איזו מכוניות לבחון היא 
החלטה עיתונאית, לא החלטה מסחרית של יבואן. לתת ליבואן זכות וטו על 
השיקול המקצועי שלי היא בדיוק להתערב בעבודתי ולנסות להכתיב לי דברים. 
מדוע זאת שאלה לגיטימית? האם אתם, כיבואן בעל עניין, יודעים טוב יותר 
מעיתונאי מקצועי ומנוסה מי מתחרה במי?
- אנחנו לא מנסים לקבוע לך את מי תבחן לצידה, אלא רק מבקשים לדעת מול 
מי היא נבחנת. 


            ישנם יבואנים שפשוט לא מבינים,
       שהפיכת עיתונאים ליחצנים היא גול עצמי


כצפוי, הנוהג הנפסד הזה הפך לכדור שלג. היום כבר ישנם יבואנים, שאחרי 
"רק רוצים לדעת נגד מי" מגיע שלב הווטו: לא, נגד האוטו הזה אנחנו לא 
מוכנים. לא מזמן, מיקרוואן שבפרסומות נראה ג'יפ ובחיים נראה ג'יפה, 
סורב להתייצב למבחן מול שני מתחרים ישירים. הסירוב לא נומק. 

ישנם יבואנים שפשוט לא מבינים, שהפיכת עיתונאים ליחצנים היא גול עצמי. 
מבול של מבחני סולו משמימים, שנראים כמו טופס ממוחזר בו רק השם 
משתנה – אבל לא פתיחה עם ספירת מחזיקי הכוסות – הפך את ה"מבחנים" 
לחסרי ערך. אנשים פשוט הפסיקו לקרוא את הזבל הזה.


תצלום אילוסטרציה

מצב חמור כזה, בו העיתונות מאבדת את עצמאותה, משקלה והשפעתה, היה 
אמור לגרור תגובה של העיתונאים. טעות; אלה לא רק משתפים מיוזמתם את 
היבואנים בשיקולים המערכתיים שלהם – הם אפילו מוצאים דרכים להגביר את 
השת"פ. דוגמה טובה היא סיקור השקות מקומיות של דגמים חדשים. חלק 
מהעיתונאים כבר לא מסתפק באזכור שם מנהל השיווק של המותג ובפרסום 
תמונתו – עדיין בלי האשה והילדים – ובציטוט חוות דעתו המקצועית והבלתי 
משוחדת על עיסתו, הם מגיעים חמושים במצלמות וידאו, כמו צלמי חתונות
הנוהג הזה היה נפוץ בעשור הקודם, כשהעלאת קליפים לאתרים נעשתה 
זמינה, אבל נפסק בשנת 2009 בעקבות הפרסום המביך בנטקאר, ששם את 
אורגיית הקליפים המלקקים ללעג ולשנינה. 

ואולם היום, בעידן "התוכן השיווקי" וההשתנה מהמקפצה, נעלמה הבושה ועדת 
צלמי הווידאו שבה לאירועי ההשקות. לחבורה הזאת הצטרפה לאחרונה כוכבת 
חדשה, מין אופירה אסייג של עיתונות הרכב. הטאלנטית סיימה ראיון חודרני 
לחלחולת של מנהל מותג לקסוס with this bombshell : "מכונית מטורפת!" 
למרבה הצער, העורך קטע בזה את הסרטון והותיר אותנו עם תעלומה: האם 
כהפי אנדינג לרוח הכתבה ירדה הגברת על ברכיה למציצה.