טור העורך

נטקאר בפייסבוק
טור העורך
שמאלנים, נמאסתם (אבל לא על המשטרה)
מלחמתי בשודדי הנתיב המהיר וב'קורס לנהיגה מונעת' חוזרת לכנסת
נכון לתמיד
לה-מאן 24 שעות
היום הארוך ביותר
נו, אז מה קונים?
מי הכי נמכרת, למי יהיה שוק, מי תהיה אמינה ומי בטוחה
רצח באוריינט
המלחמה בתאונות: עם הנהגים, לא נגדם
מכונית המאה
התחרות הרשמית - והבחירה שלי
ראלי - קולין מקריי
PlayStation ושעון החול
מירוץ ירוק - חסכון בדלק
25 ק"מ לליטר? אכן
SAVE F1
התכנית המלאה להצלת פורמולה 1
פאריז-דקאר
ההרפתקה המוטורית האמיתית האחרונה
F1 - איירטון סנה
בן-תמותה
אינדי 500
ראש בקיר
בראנז'ה
מותו של 'אוטו מגזין'
עיתון כותב לקוראיו - פרסומון למפרסמיו
עיתונות או יחצנות
המדריך הבלתי מצונזר לקריאת 'מבחן דרכים' בעברית
ההשקה
בווידאו זה נשמע יותר טוב
לידיעת באי אוטומוטור
'עיתונות הרכב' משת"פית עם האמרגן הנוכל
השקות רכב בחו"ל
גם למכוניות עושים פרמיירה
תחקירים
סקר: עמדת היצרנים בנושא הגה חשמלי
ההסברים והתירוצים: קלות החניה גוברת על חדוות הנהיגה
NCAP - ניסוי הריסוק נכשל במבחן
הארגון מסרב לגלות איזה יצרנים משלמים לו עבור הניסוי
יקחו לך את הרשיון
אוננות והתנצלות בכנסת (אהרנוביץ VS חוטובלי)
נסיון לסכל חקיקת תעבורה דרקונית
אשמתם, בגדתם
מי מתנקש בחיינו, דוחף ידו לכיסנו, מתנכל לחופש שלנו
להעיף את מארבי המהירות מהשוליים
מלכודות הלייזר בשוליים לא חוקיות ומסכנות את חיינו
בג"ץ ועצומה
בעד העלאת המהירות, נגד מצלמות המהירות
מקומון
התנצלות
גם השנה אני לא מפרסם נתוני מכירות
טור אורח. עיר בלי כבישים
עיר לא צריכה כבישים
חישוקים וצמיגים, אלפא וחרטא, כתבתבים ויבואנים
מקבץ סצינות משוק הרכב המקומי
טור אורח. פ"ח וצבע
גם אני נפלתי בטרייד-אין
שודדי הנתיב המהיר
מכת מדינה מעצבנת ומסוכנת. והמשטרה? מתעלמת
אג'נדה
בחדר הלידה של המכונית האוטונומית
עדות ראיה מכנס היסוד לתכנית רצח המכונית, 1986
וישמן ישורון
מדור לדור הולכות המכוניות ומתנפחות
מסמך. הקשר שלי עם מימרן
התרומה של מימרן לא היתה כסף, אבל שווה יותר ממה שקיבל נתניהו
פצאל זה לא ישראל
עוד פעם משתמשים בחובבי המירוצים המורעבים למטרה פוליטית
הולך ופוחת הדור
10 מכוניות מקוריות, שהמחליפות שלהן ניתקו את השושלת
סליחות
הפאקים שמקלקלים לנו את המכונית המודרנית
בטיחות? הצחקתם אותם
דרושים: מכונית המנטרלת סלולארי וחגורות באוטובוס
נובמבר 2001
שמפניה עם כל דבר
גם למכוניות עושים פרמיירה



שלוש-מאות הנוסעים בטיסת הצ'רטר רומא-אורלנדו לא אהבו את 
הודעתו המעניינת של הקברניט, שבישרה על חניית תדלוק בפאריז. 
אחרי הכל, קצת קשה למכור לכתבי רכב, ציבור המורגל בטיסות על 
בסיס שבועי, שג'מבו זקוק לחניית תדלוק כזאת. אנשים מיהרו 
לטמון ספרי כיס ועיתונים בכיס המושב והתמסרו לשינון הוראות 
הבטיחות בנחיתת אונס. המסע הארוך לטקס השקת הרכב 
הגרנדיוזית בהסטוריה יצא לדרך עם לא מעט הסטריה.
 
על המסלול בפאריז התברר, שהודעת הקברניט לא היתה לגמרי 
כוזבת. תדלוק אכן בוצע, אלא שבמקום דלק סילונים הועמס הג'מבו 
בארגזי שמפניה דום-פריניון, בציר לא ידוע.
"יבשה או ורודה, אדוני?" שאלו הדיילות נון-סטופ - וחומרי הקריאה
נותרו קבורים בכיס המושב עד הנחיתה הרכה בפלורידה.

סוג השמפניה, המובחר מהמקובל, לא היה החריג היחיד באותה 
טיסה טרנס-אטלנטית. פיאט, יצרן רכב אירופאי, בחר להשיק 
מכונית עממית קטנה, אונו, דווקא בלוקיישן מרוחק ותלוש לגמרי 
מסביבת המחיה הטבעית של גיבורת האירוע: כמו אירופאיות 
אחרות, אונו מעולם לא זכתה לדריסת צמיג בארצות-הברית.
ואולם, השגעון הזה לא נעדר הגיון.



מבחינת פיאט, אונו החדשנית היתה מכונית של להיות-או-לחדול. 
השקתה המגלומנית תאמה את חשיבותה. פיאט תזמנו את מועד 
ההשקה ליום שיגור מעבורת החלל מכף קנדי השכן, הברקה שיש 
בה יותר מאשר משחק מילים (באנגלית, השקה ושיגור הן אותה 
מילה עצמה): משיחת האונו תחת הילת עידן החלל.

הלוגיסטיקה הכבדה באירוע התקשורתי הראוותני כללה הטסת 
שש-מאות עיתונאים בצמד ג'מבואים מיוחדים, שנשאו בגאון את 
הלוגו של האונו, ואפילו את חכירת מסלול המירוצים המיתולוגי של 
דייטונה לצורך בחינת ביצועי המכונית. ריכוז ההשקה כולה למועד 
אחד אילץ את פיאט לשגר לאמריקה לא פחות ממאה-ועשרים 
מכוניות אונו חדשות-מהקופסה, שכמובן עשו את כל הדרך הארוכה 
חזרה לאיטליה מיד בתום האירוע. ארגזי הדום-פריניון היו מן הסתם 
הסעיף הפחות כואב בתקציב הצגת הבכורה של המכונית.

שמפניה במפלס גבוה היא פריט תקני בתפריט ההשקה של רכב 
חדש. כמעט בכל פרמיירה כזאת שוקדים המארחים להכין איזו 
הפתעה שובבה ויצירתית, אבל במסורת הטרחנית הזו של שמפניה
עם-כל-דבר - בטיסה, בקוקטייל, במסיבת עיתונאים - אין סטיה 
מהתקנון. אולי כי מאז ומעולם מתקשר המושג השקה עם ניפוץ 
בקבוק שמפניה על דופן אניה מצוחצחת הגולשת למים באצילות, 
אולי כי זו הדרך הבנאלית אך הבדוקה ליצור אווירה חגיגית ויקרה. 
או לפחות מראית עין של כזו. תוציאו את גביעי השמפניה מהאירוע, 
ונראה אתכם מוצאים חגיגיות בחשיפה של מנוע דיזל חדש - אותו
גוש מתכת חסר חן, שזולל סולר שמנוני, פולט עשן מצחין ומודיע
על נוכחותו בצליל מאוד לא מוזיקלי.

השקה של דגם חדש היא רק לעיתים רחוקות סיבה של ממש 
למסיבה. מכונית המקדמת במשהו את עולם הרכב נולדת פעם 
בשנתיים-שלוש, במקרה הטוב. ואולם, כל צעד קטן לנהגים הוא 
צעד מאוד משמעותי ליצרן הרכב (ותעשיית הרכב היא עדיין 
המפרנס הראשי במדינות רבות). לא כל בן ילוד עובר ברית-מילה, 
אבל עוד לא נולדה המכונית שלא זכתה להשקה. לעיתים רחוקות 
יותר, גם דגמים שאינם חדשים לגמרי אלא מסתפקים במתיחת
פנים קלה - צעד שגרתי במכוניות המקרבות לגיל הבלות - זוכים 
לטקס כזה, בעיקר אם מדובר בדגם חשוב ליצרן. השקה היא הדרך 
היעילה ביותר לבשר לעולם על הולדת המכונית החדשה, בקרוב 
באולם התצוגה הקרוב למקום מגוריך.

המונח השקה אינו לגמרי מדוייק. למעשה מדובר בשלושה או 
ארבעה אירועים נפרדים. את ההשקה הראשונה עורך היצרן לאנשי 
המכירות שלו, באירוע פנימי סגור לתקשורת, כשנה לפני צאתה של 
המכונית לשוק: לפעמים עדיין לא מאוחר לקבל הערות שלהם על 
המוצר ולבצע בו מקצה שיפורים אחרון. חודשים ספורים לפני 
התחלת השיווק, מוזמנת עיתונות הרכב המקצועית לטקס השקה 
בינלאומי פומבי (לעיתים מתפצלת ההשקה המרכזית לשני חלקים: 
חשיפה "על יבש" בתערוכת רכב בינלאומית, ולאחריה אירוע תקני, 
הכולל נהיגה במכונית). מאוחר יותר, כשהמכונית מגיעה לשווקים 
ספיציפיים - רק לעיתים נדירות יוצא דגם חדש לכל ארצות היעד
בו-זמנית - נערכת השקה מקומית קטנה נוספת, המיועדת לעיתונות 
היומית והכללית באותה מדינה. ואם אחרי כל הטררם התקשורתי 
הזה נותר אדם שלא שמע על היצירה החדשה, עדיין לא אפסה 
תקווה: הקמפיין הפרסומי עוד ישיג אותו.



כשהסלקציה המקובלת בין עיתונות כללית ומקצועית נהגה גם 
בארץ, היא לא היתה יותר מדי אהודה על כתבי הרכב בעיתונות 
היומית הישראלית. הדברים גלשו לכך, שבעלי מדורי רכב בעיתוני 
הערב הגדולים אף איימו על יבואני רכב בחרם אם לא יוזמנו גם הם 
להשקות בינלאומיות - בשם האינטרס המובהק של קוראיהם, 
כמובן. 

תרעומת שלא במקומה: הנחת העבודה של היצרנים היא, שמי 
שמתעניין במכוניות ויש לו עניין בהופעת דגם חדש גם כשזה עדיין 
לא נמכר בארצו, קורא עיתונות רכב. וחוץ מזה, אף אחד לא משתגע 
על הרעיון שחובבני העיתונות היומית יסתובבו למקצוענים בין 
הרגליים באירוע הקדחתני. בשנים האחרונות, לאחר שעיתונות 
הרכב המקומית פשטה את הרגל מבחינה מקצועית והפסיקה להיות 
עמוד האש ההולך לפני המחנה, כשהמגזינים לרכב חדלו להיות 
אוטוריטה, הסלקציה הזאת אינה חלה עוד על העיתונות הישראלית. 



מופרז יהיה לטעון, שטקס השקת מכונית חדשה חורץ את גורלה. 
השקה מוצלחת מבטיחה חשיפה תקשורתית גבוהה, אבל לא 
בהכרח ביקורת טובה. בעולם האידיאלי, בו אין מקום לעיתונאים 
הנגועים בבורות או בשחיתות, שעיתונות רכב אינה גן-עדן 
לשרלטנים חסרי השכלה ומקצוע, שהפלגיאט והגרפומאניה אינם 
הנורמה, שכולם מקצוענים ובעלי יושרה, רמת האירוח ואטרקטיביות 
מיקום ההשקה טפלים לנגישות הניתנת למידע. 

בהקשר הזה, מידע כולל היכרות אינטימית עם המכונית החדשה, 
שיחות נפש עם יוצריה ומשווקיה וקבלת תשובות ענייניות וכנות 
לקושיות המתעוררות במהלך ההשקה. אירוח 5 כוכבים - ואין 
השקות המתקמצנות בסעיף הזה - יוצר סביבת עבודה חמה ומנעים 
את מלאכתם של העיתונאים, אבל הוא שולי למטרת ההשקה. צינור 
המידע הראשי בהשקת רכב חדש, הנהיגה במכונית, הוא הקובע 
את מתכונת ומיקום האירוע. ומיקום פירושו לוגיסטיקה, כלומר 
מימדי תקציב ההשקה.



השקות נערכות גם באתרים מרוחקים ואקזוטיים  - האיים 
האטלנטיים טנריף ומאדרה אינם דוגמאות חריגות - לא כדי לשעשע 
את המדיה אלא מסיבה מאוד פרוזאית: בחורף קשה למצוא 
באירופה הרטובה והמושלגת כבישים ראויים לנהיגה של ממש. 
ומאחר שדגמים חדשים יוצאים לאוויר העולם גם בחודשי החורף, 
נאלצים היצרנים האירופאיים להכפיל את עלויות ההפקה ולנדוד 
דרומה בעקבות החסידות. לא מזון משובח הם מחפשים שם, רק 
כבישים יבשים - ורצוי עם תנועה דלילה ומשטרה שאינה 
אובססיבית באכיפת חוקי המהירות המקומיים.

האם זו הסיבה שישראל טרם עלתה על מפת ההשקות העולמית? 
לפחות לא באופן רשמי. השקות בינלאומיות חשובות נערכו אורח 
קבע בטריטוריות שכנות, מצרים וירדן, אבל בפעם היחידה שאחת 
כזאת חלפה בטרנזיט חפוז דרך הנגב, לא חרגו אבירי הרדאר 
והלייזר שלנו מאורחותיהם והעלו על הכוונת גם את האורחים 
התמימים, שלא העלו על בדל דעתם שבכביש הערבה יטרח מישהו 
לאכוף חוק מהירות נלעג של מאה קמ"ש. פולקסווגן תיכננו פעם 
להשיק איזו מסחרית עצלה בארץ-הקודש, אבל נרתעו לבסוף 
מאימת הבירוקרטיה הבטחונית. לא נורא, אנחנו בחברה טובה: 
נתיב השקת פיג'ו 607 נועד לעבור בערב-הסעודית, אלא ששכנים 
נאורים אלה לא היו בדעה שגם לעיתונאיות מותר לאחוז בהגה. 



השקת היורשת של הפיאט אונו, פונטו, לא היתה שונה באופייה 
מזו של המקור - ריכוז כתבי הרכב המובילים באירוע חד-פעמי 
מפואר - אבל זו כבר התרחשה בטורינו, בחצר האחורית של 
המפעל. האפקטים במסיבת העיתונאים, בשיאה בקעו פונטואים 
נוצצים מביצי דינוזאורים ענקיות שהתגלגלו להן על הבמה, נראו כמו 
רכש עתיר הון מאולפני סטיבן שפילברג. אבל העתקת הפרמיירה 
קרוב לבית מעידה, שפיאט הפנימו עד תום את לקח הילולת האונו: 
הסעיף זולל התקציב בכל השקת רכב אינו כוריאוגרפיה אלא 
לוגיסטיקה. ובסעיף הזה, מה שיותר רחוק יותר יקר.

כמה יקר? תלוי. השקה תקנית, הכוללת נהיגת מבחן במכונית 
החדשה, אליה מוזמנים בין 500 ל-1000 עיתונאים, עולה ליצרן 20 
עד 30 מיליון דולר. לא בדיוק כסף קטן, אבל בהתחשב בכך שעלות 
הפיתוח של דגם חדש (כולל הכשרת המפעל) נעה סביב הסכום 
העגול של מיליארד דולר, מדובר בהוצאה שיווקית סבירה ומאוד 
משתלמת. יח"צנות תמיד היתה עסק זול ואפקטיבי מפרסום.

לצרכן הרכב המקומי, המתבונן בריטואל השקות הרכב דרך כתבות 
מתלהמות, נסיעות החינם התכופות של כתבי הרכב מצטיירות 
כמסע תענוגות אחד ארוך, שמבטיח עיתונות "חיובית". המסקנה 
הזאת לא לגמרי תלושה מהמציאות. היום, כתבי הרכב בארץ 
נחלקים ברובם לשלושה סוגים: אלה שאינם יודעים, אלה שלא 
רוצים לדעת - ואלה הניחנים בשתי הסגולות הטרומיות גם יחד. 
כתב הרכב הישראלי המצוי לא מוכן להשתטח על הכביש עבור 
הקוראים שלו. כל מה שהוא רוצה זה להגיע לדיוטי בשלום

קציני עיתונות של יצרני רכב ידעו לספר, במבט מושפל, על 
עיתונאים ישראלים שלא טרחו אפילו לנהוג במכונית החדשה 
שהוצגה - אבל גילו עניין מקצועי רב באפשרויות השופינג הגלומות 
במרכזי קניות סמוכים. ישנם עיתונים, המתייחסים להשקת רכב לא 
כאל נסיעת עבודה הדורשת מומחיות אלא כצ'ופר. מתקיימת כאן 
מין עיתונות, בה מקובל להשתמש בשירותי התיווך של כתבי רכב 
כאילו היו ג. יפית. כתבים שלא ידעו על מבחני ריסוק כוזבים, לא 
ראו "מכוניות שנה" בדויות, לא שמעו על אלופות עולם דמיוניות - או 
שסתם בחרו בזכות השתיקה. זכות שאין להם - לפחות לא בשיח 
שאמור היה להתקיים עם ציבור הקוראים שלהם.

אדם חייב שיהיה עיתונאי לא רק בעיסוקו אלא גם במצפונו כדי 
שההדוניזם חסר הבושה בו הוא רוחץ בבכורות הסדרתיות לא 
ישבש עליו את דעתו המקצועית. לא תמיד תופס המכתם הציני, 
הגורס שרמת האירוח עומדת ביחס הפוך לטיב המכונית, אבל גם 
בהשקות הפחות זוהרות מדובר ברמת חיים שהיא הרבה מעבר 
לאמצעיו המוגבלים של כתב זוטר: אתרי קיט אופנתיים בהם 
משתכשכת אצולת הממון האירופאית, מלונות פאר נודעים 
המתמחים באירוח שועי עולם, טירות עתיקות שבימיהן הטובים 
שימשו אקסלוסיבית בעלי דם כחול, סוויטות מלכותיות שבספר 
האורחים הפרטי שלהן חתומים המלכה אליזבת והנרי קיסינג'ר,
בר חופשי מצוייד היטב וסעודות גורמה נצחיות - עם יינות מובחרים 
המוחלפים ממנה למנה - שאינן באות על סיומן בטרם מוצתה 
הפרוצדורה הטקסית של סיגר קובאני וקוניאק XO. ומהלכים גם 
סיפורים על עיתונאים אמריקאיים שדרשו זונות ("נערות ליווי" בלשון 
עיתונות הספורט) ועל כתבתבים השוגים בחלומות שהם אלילי רוק 
- ומותירים מאחוריהם חדרי מלון הזקוקים באופן בהול לרמונט 
יסודי.



למטבע הנוצץ הזה יש גם צד שני, של מלאכה קשה ודי כפויית 
טובה: גיחות חו"ל חטופות של 36 שעות ושלוש שעות שינה, 
קונקשנים רצחניים שתוכננו על-ידי סוכני נסיעות סדיסטיים, נהיגה 
מפרכת (גם על חשבון הפסקת צהריים: בצרפת הכבישים שוממים 
בין 12 ל-14), נוף חלומי שכל מה שרואים וזוכרים ממנו זה אספלט 
שחור, נסיעות קמיקאזה מסמרות שיער על כבישים בלתי מוכרים 
(עדיף ליד ההגה: זה הרבה יותר מפחיד כשיושבים לצידו של קולגה 
זר, שיכולת הנהיגה שלו עומדת ביחס הפוך לשכנוע העצמי העמוק 
שהוא בעצם נולד לפורמולה 1), ניווט מתקיל בין כפרים עם שמות 
ערלים (יבורך מי שהמציא את מכשירי הניווט המתקדמים, שניטרלו 
את המטלה הזאת), סיורים מייגעים במפעלים משמימים, יח"צנים 
מעונבים וחסרי הומור שאינם מפסיקים לפמפם והורסים את כל 
הכיף מהקוט-דה-בף, עמיתים נבערים שגורמים לך להתנכר לארץ 
מולדתך.
 
אם אתה עיתונאי שבא לעבוד ולא לבלות - אם הגעת לשם 
בשליחות קוראיך ולא בתור תייר או שגריר רצון טוב מטעם העיתון - 
ההשקה כולה מקבלת צורה של מרדף אחד ארוך, רצוף ומתיש אחר 
עוד פירור מידע ועוד שעות מנוע. ועוד שעות מנוע. כמה שיותר 
שעות מנוע. בלעדיהן, באמת שחבל על הזמן - במובן הקלאסי של 
הביטוי.

לצרכן, מכונית חדשה יכולה להיות הדבר הכי פשוט בעולם: 
מסתכלים במדור רכב מה קונה העדר - ומצטרפים אליו. לעיתונאי, 
מכונית חדשה יכולה להיות יצירה מורכבת ומרתקת, שבנוסף לרקע 
ולידע דרושים גם זמן ומגע בלתי אמצעי כדי להתוודע אליה כהלכה. 
הבעיה בהשקות היא, שהשמפניה נשפכת שם כמים ואילו זמן 
הנהיגה קצוב כביצי משק בימי הצנע. מאחר שבדרך-כלל מדובר 
בבליינד-דייט עם מכונית עלומה, מה שתלמד עליה כאן ועכשיו - 
Take It To The Limit One More Time - זה כל מה שיהיה בידך 
כשתשוב הביתה ותשב לכתוב עליה. מכונית נכריה על כבישים זרים 
- והשעון נגדך.

לא תמיד. ישנם יצרנים המאפשרים לך לבלות מספיק זמן ליד ההגה 
- במיגוון מספק של כבישים ועם מבחר הוגן של גירסאות מהדגם 
החדש - כדי שתגיע למסיבת העיתונאים המסכמת כמו אחרי סקס 
טוב: מסופק, רגוע, בלי צורך דחוף לעוד. אבל ישנם גם יצרנים לא 
מעטים, שנפרדים ממך לשלום כשחצי תאוותך בידך: נהיר להם 
שלא בילית מספיק זמן במכונית - הם הרי דאגו לכך בתכנון ציני 
מדוקדק של לו"ז ההשקה - ובונים על כך שתיאלץ להשלים את 
הלאקונה על-ידי ציטוט פסוקים נבחרים ומזמורי הלל בלתי מסוייגים 
מתיק העיתונות. לא פייר? מניפולציה? הלו, ביל גייטס הוא חניך 
בצופים בהשוואה לתעשיית הרכב. ומה על הקוראים שלך? 
המארחים הנדיבים מעדיפים לראות בהם קליינטים. מבחינתם, 
אתה בסך-הכל הצינור - ועדיף עם מה שפחות פילטרים.
   

קטעים קטנים מהשקות גדולות
Here for the Beer



ההשקה הראשונה אליה הוזמנתי, בשנת 1977, לא היתה של 
מכונית. צמיגי יונירויאל בחרו בריביירה הצרפתית, אתר השקות 
פופולארי, כדי להציג שם את הגומי החדש שלהם. נסיעות הניסוי 
בוצעו במסלול הגרנד פרי פול ריקאר, ובערב הפלגנו לאי פרטי קטן, 
עליו שוכן מלון אבן ציורי שבבעלות איל המשקאות הצרפתי. הקבוצה 
אליה הסתפחתי הגיעה מסקנדינביה, ובאותו לילה התוודעתי לסיבה 
היחידה שיכולה להביא עיתונאים ותיקים להשקת צמיגים: שתייה. 
עד אשמורת שלישית עמלנו, היח"צן ואני, שני הפיכחים היחידים 
בחבורה, על גרירת השיכורים המעולפים לחדריהם. מדרגות העץ 
הלולייניות ומבנה הגוף הוויקינגי של השיכורים לא הקלו על 
המלאכה.


פחות זה יותר



ההשקות הגרנדיוזיות של פיאט, עם מאות עיתונאים במכה אחת, 
אמנם יוצרות אפקט של גודל ועוצמה אך מבחינה מקצועית זהו 
בזבוז זמן. ככל שקבוצת העיתונאים קומפקטית יותר, זמן הנהיגה 
מתארך והקשר עם המארחים מתהדק. בהשקת לנצ'יה אינטגרלה 
אוולושן, חורכת כבישים קטנה ואכזרית, היינו תריסר עיתונאים, ואף 
אחד מאיתנו לא הירפה מההגה מבוקר עד ערב. האינטגרלה, זאת 
יש לדעת, היא אחת מאותן מכוניות נדירות, שכל מה שאתה חפץ זה 
לנהוג בהן עוד ועוד. רוצה, לא חייב. באותו אירוע אינטימי למדתי 
שישנן גם השקות מצומצמות אפילו יותר. כשסיפרתי לקצין העיתונות 
היוגוסלבי של לנצ'יה, שהחלום שלי הוא לנהוג פעם באמא הרוחנית 
של האינטגרלה, 037, מכונית ראלי שכבר יצאה לגימלאות, קיבלתי 
על אתר הזמנה פתוחה לבוא לטורינו לנהוג בה. ומהיכן המכונית? 
"אין בעיה, נוציא אותה מהמוזיאון שלנו!" 
טוב, לא בדיוק השקה - אבל חוויית נהיגה חד-פעמית. 


לנהוג, למה לנהוג



ההשערה לפיה היפנים אינם אלא חיזרים, קיבלה חיזוק בעת השקת 
טויוטה קורולה 91' לעיתונות הישראלית. באותם ימים, נסיעות של 
פחות מ-6 לילות היו עסק מאוד יקר, ומאחר שהחלוקה המקובלת 
היתה טיסה על חשבון היבואן ושהות על חשבון היצרן, נגזר עלינו 
שנבלה שבוע תמים ביפן. נסיעת המבחן נועדה להיערך במסלול 
הניסויים המשוכלל של טויוטה, אליו הגענו בתום טיול של חמישה 
ימים. רק שם התברר לנו, שעומדות לרשות כל אחד מאיתנו שתי 
הקפות בלבד (כשלוש דקות נהיגה), שהוקצה לנו החלק האובאלי 
של המסלול - שהנסיעה עליו כמוה כנסיעה בישורת - ושמהירות 
הנסיעה הוגבלה – במיוחד עבורנו, כמובן - עד גיחוך. 
הזדרזתי להבהיר למארחים, שלא יצפו שנסיעת סרק כזאת תניב 
כתבה על המכונית ומחיתי על העלבון המקצועי ובזבוז זמננו לריק. 
לא הספקתי לשוב למקומי ומאחור קם כתב רכב בעיתון יומי, הסביר 
ליפנים ההמומים שאני רק מתלוצץ ושכולנו בעצם אסירי תודה 
לטויוטה על האירוח הנפלא. ולהתראות בקורולה הבאה.


לנהוג, למה לנהוג (ב')



בכורות ללא נהיגה נערכות כדבר שבשיגרה במסגרת תערוכות רכב 
בינלאומיות. בדרך זו מקבלת המכונית חשיפה משולשת: בסקירת 
התערוכה, בהשקה הבינלאומית ובהשקה המקומית. החסרון: 
בתערוכה מוצגות מכוניות נוספות, חלקן בולטות יותר. לכן, 
כשהמכונית החדשה היא אירוע של ממש, נהוג לחשוף אותה 
במסיבת עיתונאים סגורה ערב התערוכה. 
אמנם השקה ללא נהיגה מולידה כתבה צמחונית, אבל ישנן מכוניות 
שדי לראותן. כאלו היו רנו טווינגו המהפכנית, ב-מ-וו Z1 שהיתה 
אמורה להיות מהפכנית לא פחות, ומיני החדשה והמסקרנת, 
שנחשפה 3 שנים תמימות לפני צאתה לכביש. כשמדובר באבני-דרך 
נדירות כאלו, אפשר לסלוח ליצרנים על המניפולציה.
 

לנהוג, ועוד איך לנהוג



בחינה מעשית של המכונית היא שיאה של כל פרמיירה. אמנם ישנה 
מדינה מוזרה אחת, בה רוכשים מכונית לפי איך שהיא נסחרת ולא 
כיצד היא נוסעת, אבל בכל זאת. קורה - לא הרבה, אבל קורה - 
שהמכונית מספיק קומוניקטיבית והכבישים מספיק מעניינים כדי 
להפוך את נסיעת העבודה לעונג צרוף. בדרך כלל זה דורש שילוב 
של כלי ספורטיבי וכביש מפותל, ועדיף מסלול מירוצים של ממש. 
ואולם ייתכן גם מצב בו אחד או יותר(...) משני המרכיבים במשוואה 
הזאת חסר, ובכל זאת הנהיגה חווייתית. שתיים כאלו התרחשו ממש 
ליד הבית. הראשונה הובילה אותי לאורך הנילוס, מאבו-סימבל 
לאסואן, בפיג'ו 605. לא בדיוק מכונית מרגשת, אבל הכביש היה 
פאטה-מורגנה: רצועת אספלט ישרה כסרגל באורך 172 ק"מ - עם 
עיקול אחד בודד באמצע. על כביש כזה, וללא חשש רדאר, רשמה 
מכונית הסאלון הגמלונית מהירות ממוצעת גבוהה יותר משיא 
המהירות להקפה בפורמולה 1... 
פיג'ו היו אחראים גם להרפתקת נהיגה נדירה נוספת: טיפוס 
מהערבה לפטרה - לא בכביש ואפילו לא בשביל אלא בר בשטח. 
המכונית? 306 סדרתית פשוטה.


'מכונת הנהיגה המוחלטת'



מי שקורא עיתונות זרה יודע שזו סיסמת הפרסומת של ב-מ-וו. ומי 
שצופה בערוצי הלוויין בטח נתקל בפרסומת שנונה ל-Z3: גבר 
צעיר נוהג במכונית הספורט הפתוחה והסקסית, זונח את סאונד 
הבריטון של המנוע ומחליף אותו בקלטת של ג'ניס ג'ופלין: "הו 
אלוהים, מדוע שלא תקנה לי מרצדס-בנץ..." 
הנהג ממהר להריץ את הקלטת קדימה ונעצר בשורה הבאה: "כל 
החברים שלי נוהגים בפורשה..." 
הקלטת מושלכת החוצה בשאט נפש - תנועה קלילה וחיננית 
במכונית ללא גג - ונותן גז. קאט. 
מה שמזכיר לי את השקת סדרה 5 של ב-מ-וו בפורטוגל. רבצנו 
לנו כהיפופוטמים במרפסת מגרש הגולף, סופגים קרני שמש 
חורפית, כשלפתע הגיעה 528 כסופה. הנהג, עיתונאי אמריקאי שחי 
באירופה, הוריד את כל החלונות, דומם את המנוע - ופתח את 
הסטריאו בפול-ווליום: "הו אלוהים, מדוע שלא תקנה לי מרצדס-בנץ?!"
שאגה ג'ניס, מנוחתה עדן. האם מישהו בב-מ-וו עיגל פינה בעניין
זכויות היוצרים?
 

ובקשת סליחה מקארל הגדול



ב- 1983 נסעתי להשקה של פולקסווגן גולף דור-שני. עיתונאים 
ישראלים לא הוזמנו אז להשקות של היצרן הגרמני: היבואן העדיף 
לשמור בסוד את דבר הולדתם של דגמים חדשים, כדי לא לפגוע 
במכירות הדגם היוצא עד שהחדש יגיע ארצה, ובמקום ההשקות 
הבינלאומיות היה נוטל מדי פעם קבוצת כתבי רכב צייתנית לטיול 
שנתי במפעל. 
אבל הגולף אינה סתם עוד מכונית, כזאת שאפשר להתעלם 
מהחלפתה. אז נסעתי למינכן על חשבוני. הגרמנים המשתאים גמלו 
לי על הצעד חסר התקדים והזמינו אותי לסעוד בערב על שולחנו של 
קארל "הגדול" האן, נשיא החברה. ישבנו ליד שולחן עגול בקומת 
הגג הפנורמית של מלון הילטון, ענדנו סינרים לבנים ופירקנו סרטני 
נחל אדמדמים, שהוטסו באותו יום מנורבגיה. להפתעתי - הידע 
שאתה צובר על מכוניות בעיסוק הזה הוא אפס קצהו של מה שאתה 
לומד על אוכל - לא לוו הסרטנים ביין לבן אלא בבירה ושנאפס. 
בירה בווארית סמיכה בקנקני ליטר כבר יצא לי לטעום, אבל עם 
השנאפס - אקוואוויט קימל קפוא שהוגש בכוסיות שוט ונלגם בשלוק 
אחד - זה היה סיבוב בכורה. הפראולינות דאגו להחליף את כוסיות 
השנאפס ברגע שהתרוקנו, ואלו שאצל שולחן הנשיא היו הזריזות 
שבמלצריות. עיתונאי סקנדינבי אדום זקן הכתיב את קצב לגימת 
השנאפס, שעשה עלי רושם של משקה תמים ובלתי מזיק. 
מפה לשם, באמצע הבירה השניה שלי, כשעברנו למספר דו-ספרתי
במניין השנאפס, התחוור לי לפתע באופן חד וכואב, שאם אני 
רק פותח את הפה - בשר הסרטנים המתקתק שבקיבתי יחזור 
לשולחן וירסס את החליפות המשובחות של מארחיי. מילות פרידה 
ותודה לא באו בחשבון, גם לא היתה שהות להסיר את הסינר. 
איכשהו הגעתי לדלת האולם, ועל מה שאירע מאחוריה אני לא חושב 
שמוטלת עלי חובת דיווח. אז אם קארל הגדול נעלב מנימוסי השולחן 
שלי, זה המקום לבקש ממנו סליחה.