טור העורך

נטקאר בפייסבוק
טור העורך
שמאלנים, נמאסתם (אבל לא על המשטרה)
מלחמתי בשודדי הנתיב המהיר וב'קורס לנהיגה מונעת' חוזרת לכנסת
נכון לתמיד
לה-מאן 24 שעות
היום הארוך ביותר
נו, אז מה קונים?
מי הכי נמכרת, למי יהיה שוק, מי תהיה אמינה ומי בטוחה
רצח באוריינט
המלחמה בתאונות: עם הנהגים, לא נגדם
מכונית המאה
התחרות הרשמית - והבחירה שלי
ראלי - קולין מקריי
PlayStation ושעון החול
מירוץ ירוק - חסכון בדלק
25 ק"מ לליטר? אכן
SAVE F1
התכנית המלאה להצלת פורמולה 1
פאריז-דקאר
ההרפתקה המוטורית האמיתית האחרונה
F1 - איירטון סנה
בן-תמותה
אינדי 500
ראש בקיר
בראנז'ה
מותו של 'אוטו מגזין'
עיתון כותב לקוראיו - פרסומון למפרסמיו
עיתונות או יחצנות
המדריך הבלתי מצונזר לקריאת 'מבחן דרכים' בעברית
ההשקה
בווידאו זה נשמע יותר טוב
לידיעת באי אוטומוטור
'עיתונות הרכב' משת"פית עם האמרגן הנוכל
השקות רכב בחו"ל
גם למכוניות עושים פרמיירה
תחקירים
סקר: עמדת היצרנים בנושא הגה חשמלי
ההסברים והתירוצים: קלות החניה גוברת על חדוות הנהיגה
NCAP - ניסוי הריסוק נכשל במבחן
הארגון מסרב לגלות איזה יצרנים משלמים לו עבור הניסוי
יקחו לך את הרשיון
אוננות והתנצלות בכנסת (אהרנוביץ VS חוטובלי)
נסיון לסכל חקיקת תעבורה דרקונית
אשמתם, בגדתם
מי מתנקש בחיינו, דוחף ידו לכיסנו, מתנכל לחופש שלנו
להעיף את מארבי המהירות מהשוליים
מלכודות הלייזר בשוליים לא חוקיות ומסכנות את חיינו
בג"ץ ועצומה
בעד העלאת המהירות, נגד מצלמות המהירות
מקומון
התנצלות
גם השנה אני לא מפרסם נתוני מכירות
טור אורח. עיר בלי כבישים
עיר לא צריכה כבישים
חישוקים וצמיגים, אלפא וחרטא, כתבתבים ויבואנים
מקבץ סצינות משוק הרכב המקומי
טור אורח. פ"ח וצבע
גם אני נפלתי בטרייד-אין
שודדי הנתיב המהיר
מכת מדינה מעצבנת ומסוכנת. והמשטרה? מתעלמת
אג'נדה
בחדר הלידה של המכונית האוטונומית
עדות ראיה מכנס היסוד לתכנית רצח המכונית, 1986
וישמן ישורון
מדור לדור הולכות המכוניות ומתנפחות
מסמך. הקשר שלי עם מימרן
התרומה של מימרן לא היתה כסף, אבל שווה יותר ממה שקיבל נתניהו
פצאל זה לא ישראל
עוד פעם משתמשים בחובבי המירוצים המורעבים למטרה פוליטית
הולך ופוחת הדור
10 מכוניות מקוריות, שהמחליפות שלהן ניתקו את השושלת
סליחות
הפאקים שמקלקלים לנו את המכונית המודרנית
בטיחות? הצחקתם אותם
דרושים: מכונית המנטרלת סלולארי וחגורות באוטובוס
מאי 1994
איירטון סנה (1960-1994)
בן-תמותה
   
"פחד? הצורה בה אני רואה את הסכנה של להיפצע או להיהרג היא, שכל נהג מירוצים חי קרוב לזה כל הזמן. הודות למגע הצמוד שלנו עם החוויה הזאת, אנחנו לומדים לחיות עם זה.
"במהלך לימוד החיים בצל הסכנה, יש לך תחושות מיוחדות כשאתה מתקרב לתאונה, או הרגשה שהנה אתה כמעט חוצה את הגבול הדק ההוא. מבחינה מסויימת זה מרתק. מבחינה מסויימת זה מושך. אבל זהו אתגר עבורך לשלוט על זה ולא להגזים. 
"אתה חי בתוך תחום צר, צר מאוד, ואתה יודע שאסור לך לחרוג ממנו או לזלזל בו. האתגר להשאר בתוך אותו תחום, ולהתמיד בזה ככל האפשר, יוצר  מוטיבציה מיוחדת. נדרש ממך הרבה כדי לשמור על חדות חושים. 
"יחד עם זאת, אסור לך לפחד. אם אתה פוחד, אתה לא יכול להכניס את עצמך למחוייבות מלאה. חשוב לדעת מהו פחד, מפני שזה שומר עליך עירני ודרוך. במקרים רבים, זה מה שייקבע את סף המיגבלות שלך"
(איירטון סנה, אוגוסט 90').

 

מונטה-קרלו, מאי 84'
יש יותר מדרך אחת לצפות בגרנד פרי של מונקו. וכמו כל דבר אחר בנסיכות 
הציורית הזאת, זה תלוי בכמה אתה שווה בבנק, לאיזו שושלת אתה שייך ומתי 
הופיע בפעם האחרונה הפורטרט שלך בעמודי הרכילות של המגזינים הנחשבים. 
הדרך הפשוטה ביותר היא לרכוש כרטיס לאחת מעשרות הטריבונות המוקמות 
לאורך הרחובות בהם עובר המירוץ. 

אפשרות אחרת היא לחכור סוויטה במלון לואז, לשבת על המרפסת, להשקיף על 
המירוץ תוך כדי שאיבת צדפות חיות ולסמוך על כך שהבארמן, הכלול בעיסקת 
החבילה הזאת, יקפיד לתדלק אותך במשקה ההולם את גודל האירוע. 
אם שם המשפחה שלך אומר משהו לאנשים הקובעים באמת במקום הזה, ולא 
ידוע על שום בעיות אשראי שצצו אצלך לאחרונה, תוכל אולי לזכות בשולחן 
במסעדת הוטל דה-פארי החולשת על כיכר הקזינו, עמדת התצפית המועדפת על 
הנחשבים והיפות שבחברי חוג הסילון האירופי. ואם היאכטה שלך מספיק ארוכה, 
מקום חנייה במארינה המקומית יאפשר לך להיות לא רק צופה אלא גם מישהו 
המתחרה על תשומת הלב של הפלבאים ביציע שממול.

כל אחת מהדרכים האלו עדיפה כמובן על כורסת הטלוויזיה הביתית שלך. 
הטלוויזיה משקרת, לא ממחישה את המהירות ויוצרת אשלייה שזה לא ביג דיל 
לנהוג במכונית פורמולה 1. האמת היא שהמהירות פשוט בלתי נתפסת, וכל נהג 
גרנד פרי, גם זה שמזדנב במקום ה-20, הוא פשוט סופרמן. ואין מקום טוב יותר 
להבין את זה מאשר מונטה-קרלו.

הגרנד פרי של מונקו הוא לא רק היוקרתי ב-16 מירוצי האליפות החשובה ביותר 
בספורט המוטורי, הוא גם המומלץ ביותר להיכרות ראשונה עם הספורט המדהים 
הזה. נכון, במבט ראשון לא נראה הגיוני להעדיף בספורט הזה, שכולו מהירות, 
דווקא את המירוץ האיטי מכולם. נכון, להריץ את החזקות והמהירות שבמכוניות 
המירוץ דווקא בסימטאות הצרות והפתלתלות האלה נראה מעשה לא יותר חכם 
מאשר לצאת לעשות קניות ברחוב לוינסקי ב-F15. טירוף מוחלט. 

אבל זה בדיוק מה שיפה כאן. מירוץ הרחובות הזה הוא היחיד המאפשר לך 
להתקרב למסלול עד שאתה יכול להסתכל לנהגים בעיניים, להצטמרר למגע גל 
ההדף שניתז מהמכוניות, לקרוע את עור התוף מהסאונד המשכר שמפיקים מנועי 
מירוץ גזעיים. 
במונקו אתה לא צופה במירוץ, אתה נוגע בו.

המירוץ של 84' הזכיר יותר את מה שקורה ליד שולחנות הרולטה המקומיים 
מאשר מירוץ מכוניות. גשם שלא חשב להפסיק הציף את הכביש, מכוניות החליקו 
ללא שליטה כמו חתיכות סבון ונכנסו בכל דבר מוצק, הראות היתה אפס, והרושם 
היה שכל מה שקומץ הנהגים שנותר על המסלול רוצה באמת זה שהסיוט הרטוב 
ייגמר. 

הכי השתוקק לזה אלן פרוסט, שנהג באוטו הכי טוב, הוליך במירוץ ועשה תנועות 
הסטריות לכיוון השופט כדי שיפסיק את הפארסה ויעניק לו את הנצחון. חוץ מזה 
שהעסק הפך למסוכן למדי, לפרוסט היתה עוד סיבה טובה להתפלל להפסקת 
המירוץ; מאחור הלך וסגר עליו מישהו שנראה הרבה יותר מהיר והרבה יותר 
החלטי. 

בקצב ההתקדמות הרצחני של אותו נהג נחוש בקסדה הצהובה, שנראה כאילו 
הוא היחיד על המסלול שנהנה מיתרונותיה של הנעה כפולה דמיונית, זה היה 
עניין של עוד שתיים-שלוש הקפות עד שהוא ישיג את פרוסט. ולכוכב הצרפתי לא 
היתה תשובה לתצוגת הנהיגה הווירטואוזית הזאת.
  צריך להכיר את הפוליטיקה הפנימית של פורמולה 1 ואת מעמדו המיוחד של 
פרוסט, כדי להבין איך זה שלא פרצה שערוריה גדולה כשהשופט נעתר לתחנוני 
האליל המקומי והפסיק את המירוץ. חוץ מזה שכולם כבר רצו לתפוס מחסה 
מהגשם, היה ברור שהנהג בקסדה הצהובה, רוקי בעונה הראשונה שלו בגרנד 
פרי, יהיה בסך-הכל די מבסוט לסיים במקום השני המכובד בהופעת הבכורה שלו 
במונקו. הם עוד לא הכירו את איירטון סנה. גם אני לא.



בערב, במסעדה איטלקית קטנה שהגישה תפריט קבוע ב-60 פרנק, נתקלנו 
בסנה כשהוא יושב בחברת כמה מכונאים מקבוצתו ולא מגלה עניין מיוחד בקערת 
הטורטליני המונחת לפניו. האיש נראה אומלל. בטח לא כמו מישהו שהנסיך רנייה 
העניק לו גביע ענק ובקבוק מגנום של מואט-א-שאנדון, בציר לא ידוע, כמה שעות 
קודם. 

היית גדול, התנפלה עליו זוגתי בסחבקיות ישראלית, שלא עושה כבוד לפרטיות 
של סלבריטיז, אפילו שהם הפכו לכאלה בדיוק לפני ארבע שעות. לפי התגובה 
הכנה והנרגשת של כוכב השביט בן ה-24, הרושם שלי הוא שזה היה מפגש 
הבתולין שלו עם גרופית. 

"ראית מה הם עשו לי?!" התבכיין סנה, "הם גזלו ממני נצחון בטוח. לא היתה 
שום סיבה להפסיק את המירוץ, הוא לא נעשה יותר מסוכן משהיה בהתחלה.
חוץ 
מזה, בשביל מה באנו לכאן אם לא כדי להתחרות? כל המאמץ הזה בשביל
לגמור 
שני. איזה בזבוז!"


הנסיבות המצערות לא מנעו ממנו לקרוע חתיכה ממפת הנייר הזולה, לצייר עליה 
את כתובתו באותיות דפוס מוקפדות, ולהפציר במעריצה הישראלית שתבוא 
לבקרו בהזדמנות הראשונה. אז איירטון עדיין התגורר בבית צנוע באנגליה. אז 
הוא עוד לא היה סופרסטאר.



זו היתה הפגישה הראשונה שלי עם איירטון סנה. אחריה היו עוד רבות, אבל רק 
שתיים מהן חשובות כדי לנסות להבין את האיש. רק לנסות. כי איירטון סנה היה 
חידה. וכזה הוא נשאר בעשר השנים שעברו מאז ועד היום הארור בראשית מאי 
1984, בו נמחצה הוויליאמס-רנו שלו אל הקיר במהירות של 310 קמ"ש.

"הקיר מתנשא לגובה של מטר ותוחם את שולי המסלול. אין נתיבי מילוט, אין 
משטחי חול לבלימת המכונית, אין ערימות של צמיגים ואפילו לא רצועת דשא 
סלחנית. יש את פס הגומי השחור שמותירות המכוניות, יש את שטח האספלט 
האפור, ויש את אותו קיר שנוא שאינו סולח. הקיר הזה עשוי בטון עבה ומזויין. 
הבטון הזה יקרע את גלגליך בנשיקה הראשונה. או שהוא יתחוב את ירכיך אל 
מאחורי אוזניך במקרה ביש-המזל של פגיעה חזיתית"
(בוב ג'אד, "אינדי").

מונטה-קרלו, מאי 88'
במסלול הרחובות של מונקו אין קירות בטון. יש שם הרבה גדרות בטיחות 
מפלדה. הכביש צר והגדר נושקת לו. בגרנד פרי של מקלט-המס לא מקבלים 
אשראי. על כל טעות הכי קטנה משלמים במזומן, במפגש שאין ממנו חזרה עם 
הגדר הקרובה. 



עקיפה במסלול כזה היא משימת התאבדות, כך שמה שבעצם קובע את גורל 
המירוץ הוא המיקום שלך בזינוק. את המיקום הזה קובעים, כמו בכל מירוץ גרנד 
פרי, לפי זמן ההקפה שאתה משיג במבחני הדירוג.

במונקו, מבחני הדירוג חשובים ומרתקים יותר מהמירוץ עצמו. כל מאית שניה 
קובעת והנהגים הולכים על כל הקופה, נמצאים על המיגבלות במשך כל הקפת 
דירוג. במירוץ עצמו יש שהות לטקטיקה, למשחק המתנה והיערכות; מבחני 
הדירוג הם מבחן הנהיגה האולטימטיבי. בהם אינך מתחרה בנהג אחר, בשר-
ודם, ולא במכונית אחרת שעשויה להיות נחותה משלך, אלא נגד הדברים הקשים 
באמת: נגד הזמן, נגד המסלול, נגד המכונית. נגד עצמך. ונהג שלא מגלה בקרב 
הזה את המיגבלות - שלו ושל המכונית שלו - ביזבז את זמנו במונקו. 

הבעיה עם חיפוש המיגבלות היא, שאם לא הגעת אליהן אתה לוזר -
ואם חצית אותן, אתה גומר בגדר. אלא אם אתה איירטון סנה.


יש רק מקום אחד בעולם להימצא בו בשבת אחר-הצהריים שלפני הגרנד פרי של 
מונטה-קרלו: ביציאה מכיכר הקזינו. זהו אחד המקומות הבודדים לאורך המסלול 
בן 3 הק"מ, בו נהג יכול לשפר את זמן ההקפה שלו רק בזכות נהיגה נכונה. 
בסיומה של פניית הזיג-זג שיוצרת הכיכר, קובע המרחק המפריד בין הצמיג 
האחורי הגמלוני וגדר הבטיחות את המהירות בישורת העוקבת. המלה מרחק 
קצת מוגזמת: אצל האריות בחבורה הוא אינו עולה על שתיים-שלוש בלטות; אצל 
סופרמנים כמו נייג'ל מנסל ואיירטון סנה לא תוכל להשחיל חפיסת מרלבורו ברווח 
בין הצמיג האחורי והגדר. למה אחורי? כי לחיצה מוקדמת ונועזת על הדוושה 
מבריחה את הזנב החוצה בדיוק במינון שסופרמן יכול להשתלט עליו. בדרך
כלל...



אתה לא חייב להאמין לי כשאני מספר לך שאפשר לראות איך נראות 3 מאיות 
השניה, בלי סטופר ביד. אבל אני ראיתי אותן, במבחן הדירוג האחרון והקובע 
לקראת הגרנד פרי של מונקו ב-88'.

ביציאה מכיכר הקזינו אתה מבחין לראשונה במכונית כשהיא 50-60 מטר ממך. 
לוקח לה משהו כמו 1.35 שניות לעשות את העיקול הזה, מדוד. ההפרש בין סנה 
והמכונית הבאה בדירוג היה 2 שניות להקפה, או 3 מאיות שניה בקטע של כיכר 
הקזינו. וכשהוא ביצע את הקפת הברק המדהימה שלו, לא הייתי זקוק לשעון-עצר 
או למומחיות גדולה כדי לראות את ההבדל העצום הזה בינו ובין האחרים. ראיתי 
את סנה קודם בלא מעט מירוצים, אבל רק אחרי אותן 3 מאיות השניה תפסתי עד 
כמה הנהג הזה ענק.

ב-88' כבר לא היה סיכוי שאתקל בו במקום בו בני-תמותה מסתובבים. עכשיו 
הוא היה מגה-סטאר, נוהג עבור קבוצת-העל של מקלארן, יושב על חוזה של 10 
מיליון דולר לעונה - פחות ממחצית ממה שהשתכר בשנים האחרונות. וכך הוא 
תיאר את ההקפה המטורפת ההיא במסיבת עיתונאים:

"כשאני מתחרה נגד-השעון, הדחף להיות הכי טוב ולעשות הכל הכי טוב נותן לי 
סוג של כוח שמנתק אותי מכל דבר אחר שאני עושה. באותה הקפת דירוג 
במונקו, נוכחתי פתאום לדעת שכבר לא נהגתי במכונית באופן מודע. נהגתי בה 
אינסטינקטיבית, נמצאתי במימד אחר. זה היה כאילו הייתי במנהרה, מחובר 
למסילה. הייתי הרבה מעבר למיגבלות, אבל עדיין מסוגל למצוא עוד. 
"ואז, לפתע, עברתי למצב מנטאלי אחר מזה בו אני נמצא בדרך כלל. זה הבהיל 
אותי, מפני שהתברר לי שאני מעבר להבנתי המודעת. זה קורה לי לעיתים 
נדירות, אבל אני משמר את ההתנסויות האלו בתוכי; זה חשוב ליכולת 
ההישרדות."


סנה, אגב, סיים את המירוץ עצמו בתוך הגדר. הוא הוליך בהפרש גדול, הקבוצה 
הורתה לו להאט כדי לשמר את האוטו, והוא איבד ריכוז. תופעה מוכרת היטב 
לכל מי שנאלץ להזדחל בכביש ת"א-ירושלים ב-100 קמ"ש.

  66 פעמים היה איירטון סנה המהיר ביותר במבחני הדירוג. הרבה יותר מכל נהג 
אחר בהסטוריה. הוא ניצח ב-41 מירוצים, מה שממקם אותו שני אחרי ארכי
יריבו, אלן פרוסט, אבל עם אחוז נצחונות גבוה יותר. ב-15 השנים האחרונות היו 
רק 4 נהגים עליהם אמרו כבר בעונת הפורמולה 1 הראשונה שלהם, שהשאלה 
איננה אם הם יהיו אלופי עולם אלא מתי. פרוסט, סנה, ז'אן אלזי ומיכאל שומכר.
 פרוסט לקח 4 אליפויות, סנה שלוש, שומכר שתיים. ואלזי? הוא ההוכחה שלא די 
במהירות כדי להיות אלוף עולם: צריך גם אופי.

המילכוד הוא, שקבוצות בכירות לא לוקחות סיכונים עם נהגים צעירים, אבל 
לנהג, כל נהג, קשה להצטיין ולהתבלט במכונית מליגה ב'. לנייג'ל מנסל לקח שש 
שנים ארוכות ו-72 מירוצים מתסכלים עד שזכה בנצחונו הראשון - ושבע שנים 
נוספות עד שזכה באליפות. 

סנה זכה בנצחונו הראשון כבר בעונה השניה שלו, וזה קרה, איך לא, על מסלול 
רטוב. "מלך הגשם" היה הכינוי הראשון שלו. הכינויים הבאים היו הרבה פחות 
מחניפים. אף אחד לא משתגע על גאונים מצליחים, בייחוד לא על טיפוס כמו 
סנה, שכל כולו היה מתועל בכיוון של עוד נצחון ועוד הצלחה, וגרם לכך שנהגו 
להאשים אותו בשחצנות ובהתנשאות. 

כמו פנומנים אחרים בעולם הספורט - מייקל ג'ורדן ומארדונה הם
שתי דוגמאות קרובות - אישיותו של סנה היתה שנויה במחלוקת.


סנה, ששלח את אשתו חזרה לברזיל עם כרטיס בכיוון אחד ברגע שהיא אמרה 
לו, או אני או האוטו, היה מוכן לוותר גם על חברים וסימפטיה. מנסל החליף איתו 
מהלומות, נלסון פיקה העיר כמה הערות נבזיות על העדפותיו המיניות בראיון 
למהדורה הברזילאית של "פלייבוי", פרוסט נידה אותו בפומבי. 

סנה היה אדם מאוד בודד שחייו היו ממוקדים ברגע בו הוא יושב במכונית על קו 
הזינוק. לבדו, מכונס בתוך עצמו, מופנם. הוא היה אינטליגנטי יותר מרוב הנהגים, 
מעניין יותר מכולם, אבל לא נתן לאף אחד ולשום דבר לעמוד בינו ובין ההצלחה. 
על המסלול, הוא רכש תדמית של נהג אגרסיבי שלא מהסס "להזיז" נהגים 
אחרים, מה שסייע לו בלא מעט עקיפות. מחוץ למכונית, הוא השתמש פעמיים 
באגרופיו, פעם נגד נהג טירון שלא עשה לו כבוד ופעם נגד פקח מסלול מכסיקני 
שלא מבין עד היום למה זה הגיע לו.

עוד לפני שסנה נהרג, נהגו להצביע על הדמיון בינו ובין ז'יל וילנב, נהג פרארי 
האגדי שנהרג ב-82' והשאיר את עולם המירוצים יתום מאליל. שניהם הפגינו 
נהיגה מעולם אחר, אבל ז'יל היה דמות הרבה יותר פופולארית. קקה רוזברג
אלוף העולם 82', ערך כבר לפני שמונה שנים את ההשוואה המתבקשת בין 
השניים:
"הדמיון היחיד ביניהם הוא היכולת הגבוהה. ז'יל היה יריב קשוח, אבל הוגן. 
סנה, אם תשתחל לצידו, לא יהסס להיכנס בך. ז'יל מעולם לא עשה זאת - וסנה 
טוב מכדי להזדקק לטקטיקה הזאת. זה אווילי. העסק הזה מספיק מסוכן כפי 
שהוא. כל מה שסנה עושה זה לרכוש לעצמו אוייבים."


האוייב הגדול ביותר של סנה, פרט לו עצמו, היה עמיתו-אז לקבוצת מקלארן-
הונדה, אלן פרוסט. בגרנד פרי של פורטוגל ב-88' החל פרוסט לעקוף את סנה, 
אירוע נדיר בעונה בה שבר סנה את שיא הנצחונות לעונה. סנה סטה למרכז 
המסלול תוך שהוא דוחק את פרוסט לכיוון הקיר. השניים, אגב, התקרבו אז 
למהירות של 300 קמ"ש. פרוסט, בניגוד למקובל עד אז בין השניים, לא ויתר - 
וניצח במירוץ. 



אחרי טקס התזת השמפניה תפס פרוסט את סנה בגרונו, הוליך אותו לעבר פינה 
אפלולית, והודיע למאניאק שאם האליפות כל כך חשובה לו עד שהוא מוכן לסכן 
את חיי שניהם, אז מבחינתו הוא יכול לקבל אותה כאן ועכשיו. זה היה דו-השיח 
האחרון שניהלו השניים, עד לפרישתו של פרוסט מהמסלול בסוף 1993. הם 
עברו לדו-קרב.

במירוץ המכריע של 89', במסלול סוזוקה ביפן, הוליך פרוסט לפני סנה. שניהם 
ידעו שהמנצח בעימות הזה יהיה האלוף, וכששעון החול של המירוץ הלך ואזל, 
עשה סנה את המהלך שלו. 

בפנייה איטית הוא ניסה "לחתוך" את פרוסט, מותיר לו אופציה מאוד ברורה: 
לוותר ולפנות את הדרך - או לשמור על הנתיב שלו ולהסתכן בתאונה. פרוסט 
החליט שזהו, תם עידן ההבלגה, והשניים התנגשו. סנה הצליח להמשיך, חזר 
למסלול, ניצח במירוץ - ונפסל בעוון "נהיגה מסוכנת". 

פרוסט הוכרז אלוף, וסנה לא שכח. כמו במונקו 84', אז בגשם, המימסד של 
פורמולה 1 היה נגדו ובעד פרוסט. הוא ראה בזה הכרזת מלחמה. לא רק
של 
פרוסט: של כל העולם נגד איירטון סנה.

אותו מקום, אותה שעה, בדיוק שנה אחרי. סנה, עדיין במקלארן, פרוסט נמלט 
בינתיים לזרועות פרארי. נצחון יעניק את האליפות לפרוסט, כל תוצאה אחרת 
והכתר של סנה. השניים זינקו למירוץ זה לצד זה, מהשורה הראשונה. כמו שני 
גיבורים בטרגדיה יוונית המובלים באזימוט ברור לקראת סוף ידוע מראש. ויתורים 
לא נראה כאן. בכניסה לפנייה הראשונה תוכרע אליפות העולם.

הפרארי האדומה זינקה טוב יותר והוליכה את הטור הצבעוני הגועש לקראת 
העיקול. ואז, מול עיני העולם המשתאות, אירעה ההתנגשות. סנה פשוט נכנס 
בפרוסט מאחור, כשהשניים מחליקים אל משטח החול מחוץ למסלול - ולמירוץ. 
סנה, האלוף הטרי, הסביר שלא הגיוני שהוא עשה זאת במזיד - לא כש-24
מכוניות שועטות מאחוריהם לתוך זירת האירוע ב-200 קמ"ש. לא, הוא לא היה 
לוקח סיכון כזה. פרוסט פשוט האט פתאום, ומה שקרה היה בלתי נמנע.



מסלול סוזוקה, יפן, אוקטובר 91'
מסיבת עיתונאים עם סנה, שזכה זה עתה באליפות השלישית שלו. באירוע 
מהסוג הזה משמיע האלוף את הבלה-בלה השגרתי, תודה לקבוצה, תודה 
לספונסרים, תודה לקהל הנפלא. לא נכנסתי לחדר העיתונות כדי לשמוע את סנה, 
נכנסתי לברך אותו.

קשה היה להכיר את סנה. תמיד הוא היה מדבר בצורה קרה ומחושבת, לאט, 
שוקל פעמיים כל מלה. אין לו את הספונטאניות של מנסל, החן וההומור של 
פרוסט, על כל בדיחת קרש הוא שובר את השיניים. והנה פתאום סנה משוחרר, 
קולח, בוטה, גס. תוך חצי שעה הוא השתמש בכל צירוף מוכר ולא מוכר של צמד 
המלים שיט ופאק. אדי מרפי תלמיד ישיבה לעומתו. האיש פשוט נשמע שתוי. או 
שמקלחת השמפניה חילחלה לו לוורידים, או שהאליפות עלתה לו לראש. ישבתי 
מספיק קרוב אליו כדי לשמוע אותו חד וברור שלא דרך הרמקול, וכשקלטתי מה 
קורה רשמתי כל מלה:

"לעולם לא אשכח ששדדו ממני את האליפות לפני שנתיים. לא אשכח - ולא 
אסלח. אז בשנה שעברה החלטתי לפני הזינוק, שהפעם לא חשוב מה יהיה - אני 
לא נכנס שני לפנייה הראשונה. זו היתה התוצאה של הפוליטיקה מ-89'. החלטתי 
שיותר לא אתן שיידרכו עלי.
 "עכשיו אני אספר לכם את האמת המזויינת על שנה שעברה. לא היה איכפת לי 
אם נתנגש. הכל בגלל שנדפקתי בשנה שלפני זה. אמרתי, אני לא נכנס שני 
לפנייה; אם פרוסט יקדים אותי וינסה להיכנס לפנייה - אנחנו נתנגש. וזה מה 
שקרה. החלטתי שאני לא נותן לחארות האלה לזיין אותי עוד פעם. אני תרמתי 
לתאונה, אבל זו אחריות של אלה שפסלו אז את הנצחון שלי.
"חבל שזה קרה. זה היה סיום מחורבן לאליפות. זכיתי בתואר, אבל זו היתה 

בושה וחרפה. זו היתה דוגמה רעה לכולם."


אז זו לא היתה התנגשות. זו היתה התנקשות. סנה נכנס לחדר אלוף, ויצא ממנו 
עלוב. מבחינתי,

באותו יום הפך סנה לבנזונה האחרון שאני רוצה לראות מנצח במירוץ.

"נצחון בשבילי הוא כמו סם. ההרגשה, ההנאה שאני שואב מהנצחון, זה מה 
שמניע אותי. אינני יכול להצדיק, בשום מצב, סיום מירוץ במקום השני או השלישי, 
בידיעה מראש שאינך עושה את מה שאתה חייב לעשות"
(איירטון סנה, ינואר 
92').


 "לא היה לי שום רמז שזה הולך לקרות. הייתי במצערת מלאה. לא היתה לי 
שהות לבלום. כשזה קרה, אמרתי לעצמי, 'אין שום אפשרות שבעולם להשתלט 
על המכונית'. אז הורדתי את הראש וחיכיתי למכה. הדבר הבא שאני זוכר הוא 
שהתעוררתי במסוק, בדיוק כשהוא נחת בבית-החולים"
(נייג'ל מנסל, פניקס, 
אריזונה, אפריל 93').


"אם אתה רוצה לנסות להעריך את הכוח של תאונה ב-300 קמ"ש, נסה את 
התרגיל הפשוט הזה. צעד לאט, ידיים מאחורי הגב, והיכנס עם המצח בקיר. 
שים-לב לצליל הדק שזה יוצר בתוך הראש ומחוצה לו, ולזרם המתפשט של כאב. 
שים-לב גם לתחושה המכרסמת בעורף כשהראש מכופף אותו לאחור, ולכאב 
העמום בראש ובצוואר. מאחר שעוצמת הפגיעה מוכפלת בריבוע המהירות, הכפל 
את התחושות הנ"ל כמה אלפי פעמים עד שתגיע ל-300 קמ"ש"
(בוב ג'אד, 
"אינדי").


אני לא בטוח שאיירטון סנה הספיק להבין שהוא הולך להיכנס בקיר הרצחני של 
מסלול אימולה. מהירות היא דבר יחסי, וב-310 קמ"ש חרכה הוויליאמס-רנו את 
המסלול בקצב של מאה-ומשהו מטר לשניה. במהירות כזאת, כשאתה מדמיין 
שהמכונית נמצאת במקום מסויים, היא כבר לא שם. בין הנקודה בה יצאה 
הוויליאמס משליטה ועד הקיר לא הפרידו יותר מעשרה מטר. אולי לאחד כמו סנה 
זה הספיק כדי לקלוט מה עומד לקרות.



ביום בו כבה הכוכב הזוהר של עולם המירוצים, איבדו כמה חברים טובים שלי את
האליל הפרטי שלהם. איך אתה מנסה לנחם חבר כזה? "
הדבר האחרון שראה
איירטון סנה בחייו היה מסלול ריק לפניו,"
אמרתי לאברהם פורת (שהיה סגני
במגזין 'אוטו' ונהרג אחרי מספר שנים בתאונת מסוק - ר'א'). "הוא היה 
ראשון,
כולם מאחוריו."
פעם נוספת, האדם המהיר ביותר על פני כדור-הארץ. 

תמצית חייו.