טור העורך

נטקאר בפייסבוק
טור העורך
שמאלנים, נמאסתם (אבל לא על המשטרה)
מלחמתי בשודדי הנתיב המהיר וב'קורס לנהיגה מונעת' חוזרת לכנסת
נכון לתמיד
לה-מאן 24 שעות
היום הארוך ביותר
נו, אז מה קונים?
מי הכי נמכרת, למי יהיה שוק, מי תהיה אמינה ומי בטוחה
רצח באוריינט
המלחמה בתאונות: עם הנהגים, לא נגדם
מכונית המאה
התחרות הרשמית - והבחירה שלי
ראלי - קולין מקריי
PlayStation ושעון החול
מירוץ ירוק - חסכון בדלק
25 ק"מ לליטר? אכן
SAVE F1
התכנית המלאה להצלת פורמולה 1
פאריז-דקאר
ההרפתקה המוטורית האמיתית האחרונה
F1 - איירטון סנה
בן-תמותה
אינדי 500
ראש בקיר
בראנז'ה
מותו של 'אוטו מגזין'
עיתון כותב לקוראיו - פרסומון למפרסמיו
עיתונות או יחצנות
המדריך הבלתי מצונזר לקריאת 'מבחן דרכים' בעברית
ההשקה
בווידאו זה נשמע יותר טוב
לידיעת באי אוטומוטור
'עיתונות הרכב' משת"פית עם האמרגן הנוכל
השקות רכב בחו"ל
גם למכוניות עושים פרמיירה
תחקירים
סקר: עמדת היצרנים בנושא הגה חשמלי
ההסברים והתירוצים: קלות החניה גוברת על חדוות הנהיגה
NCAP - ניסוי הריסוק נכשל במבחן
הארגון מסרב לגלות איזה יצרנים משלמים לו עבור הניסוי
יקחו לך את הרשיון
אוננות והתנצלות בכנסת (אהרנוביץ VS חוטובלי)
נסיון לסכל חקיקת תעבורה דרקונית
אשמתם, בגדתם
מי מתנקש בחיינו, דוחף ידו לכיסנו, מתנכל לחופש שלנו
להעיף את מארבי המהירות מהשוליים
מלכודות הלייזר בשוליים לא חוקיות ומסכנות את חיינו
בג"ץ ועצומה
בעד העלאת המהירות, נגד מצלמות המהירות
מקומון
התנצלות
גם השנה אני לא מפרסם נתוני מכירות
טור אורח. עיר בלי כבישים
עיר לא צריכה כבישים
חישוקים וצמיגים, אלפא וחרטא, כתבתבים ויבואנים
מקבץ סצינות משוק הרכב המקומי
טור אורח. פ"ח וצבע
גם אני נפלתי בטרייד-אין
שודדי הנתיב המהיר
מכת מדינה מעצבנת ומסוכנת. והמשטרה? מתעלמת
אג'נדה
בחדר הלידה של המכונית האוטונומית
עדות ראיה מכנס היסוד לתכנית רצח המכונית, 1986
וישמן ישורון
מדור לדור הולכות המכוניות ומתנפחות
מסמך. הקשר שלי עם מימרן
התרומה של מימרן לא היתה כסף, אבל שווה יותר ממה שקיבל נתניהו
פצאל זה לא ישראל
עוד פעם משתמשים בחובבי המירוצים המורעבים למטרה פוליטית
הולך ופוחת הדור
10 מכוניות מקוריות, שהמחליפות שלהן ניתקו את השושלת
סליחות
הפאקים שמקלקלים לנו את המכונית המודרנית
בטיחות? הצחקתם אותם
דרושים: מכונית המנטרלת סלולארי וחגורות באוטובוס
ינואר 2011
רצח באוריינט
המלחמה בתאונות: עם הנהגים, לא נגדם 

עד היום, את דרכי הפעולה במה שמכונה אצלנו "המלחמה בתאונות", אפשר  
לסכם במשפט אחד: אותו הדבר - אבל יותר. כמובן שהדרך הקלה הזו לא 
הניבה הישגים גדולים. הגיע הזמן לרדת מהכביש-ללא-מוצא הזה ולעלות על 
מסלול חדש לגמרי. היום, תחת הסיסמה של "מלחמה בתאונות", מתנהלת 
מלחמה בעיקר בנהגים. כדי לנצח במערכה הזאת, יש להילחם יחד עם הנהגים, 
לא נגדם. 


כבישים 
שיפור התשתית הוא האמצעי המוכח היחיד והיעיל ביותר, הן למניעת תאונות 
והן להפחתת חומרתן. ולהבדיל מאמצעים אחרים, חלקם שנוי במחלוקת, 
התוצאות שלו מיידיות וניתנות לכימות. כביש טוב לא רק מונע תאונות: כביש 
טוב הוא כביש סלחן
- לא לכל טעות נהיגה יהיו תוצאות קטלניות. מחלף במקום 
צומת, ריבוי נתיבים, שוליים רחבים, גדר הפרדה - כל אלה את מקזזים את 
טעויות הנהיגה השכיחות ומאפשרים להן להסתיים בשלום. מדברים אצלנו 
הרבה על "הגורם האנושי": כביש טוב ומהיר עובד כמו מזגן; הוא מפחית את 
הלחץ והעצבים שבנהיגה. אפשר גם להעלות - משמעותית! - את מהירות 
הנסיעה בו, ללא חשש של פגיעה בבטיחות, כמקובל בעולם. הכבישים שלנו הם 
הצפופים ביותר בעולם, וצפיפות היא מרשם בדוק לחיכוכים - ולתאונות. צפיפות 
זו, בניגוד לאמונה הרווחת, אינה תוצאה של ריבוי מכוניות: רמת המינוע בארץ 
היא עדיין ברמה של מזרח-אירופה. הצפיפות היא תוצאה של חוסר השקעה 
בכבישים. הנהג הישראלי מכניס לקופת המדינה 30 מיליארד שקל לשנה. מתוך 
ההון הזה, רק 0.9 מיליארד מושקעים חזרה בכבישים. פחות מ-3 אחוז!
זה לא מספיק וזה לא סביר. וזו כמובן החלטה פוליטית. בסדר העדיפויות של 
ממשלות ישראל, לתאונות הדרכים יש רייטינג גרוע (אגב, עלות תאונות 
הדרכים למשק הישראלי גבוהה שבעתיים מההשקעה בכבישים: גם כלכלית,
ההחלטה שלא להשקיע בתשתית הכבישים אינה משתלמת.) 


'הגורם האנושי' 
אשם תמיד. אשם, אבל בלתי ניתן לשינוי. כל נסיון לשנות את "הגורם האנושי", 
בהיקף ובהקשר הזה, נדון לכשלון. אותו גורם אנושי הוא גם זה שנענה 
לקריאתו של בדרן סוג ב', וישב בבית, בחורף, כשהוא לובש בגד-ים. אתה יכול 
לשנות אותו כשהוא יוצא לכביש? את טבע האדם כמעט שלא ניתן לשנות. 
ואולם, אפשר לנסות להקנות לו מיומנות גבוהה יותר; אפשר לערוך לו היכרות 
עם ערכי יסוד של תרבות מוטורית; ואפשר לשנות את שדה-המערכה כדי 
שלטעות הבלתי נמנעת לא תהיינה תוצאות פטאליות. 


אכיפה 
אפשר לחפש אשמים, ואפשר לנסות למנוע את התאונה הבאה. כשנהג סוטה 
לפתע למסלול הנגדי ונכנס חזיתית בסמי-טריילר, אפשר למצוא כאן עבירת 
תנועה. והסטטיסטיקה באה על סיפוקה. אבל כמו בדוגמה הנ"ל, תאונות 
נגרמות בדרך-כלל כתוצאה מטעויות או מרשלנות, לא מעבירות במצח נחושה. 
אפשר "להגביר את האכיפה", כפי שמבקש האיש ברחוב בריטואל קבוע, 
אחרי כל תאונה קשה; אפשר לרשום לא מיליון דו"חות לשנה, אלא 10 מיליון. 
תאונות זה לא ימנע. היום, המשטרה עוסקת ב"אכיפת החוק", לא במניעת 
תאונות:
- אין מיתאם בין כמות הדו"חות וכמות התאונות השנתית;
- אין מיתאם בין עבירות מסוכנות ואלו בגינן המשטרה מרבה לרשום דו"חות;
- אין מיתאם בין נהגים קטלניים ונהגים בעלי הרשעות קודמות.

 נצ"מ אודי אפרת, לשעבר ראש מחלקת תנועה במשטרה:

"המשטרה מרבה לרשום דו"חות מהירות, כי קל לנו ללכוד נהגים
בעזרת המכשור האלקטרוני..."
 


אין תיאום בין פעילות המשטרה וצרכי הבטיחות. דוגמה: היום לא מוגש דו"ח 
על עבירה חמורה או התנהגות רשלנית, שכתוצאה ממנה נגרמה תאונה ללא 
נפגעים
("נזק בלבד"). המשטרה מעדיפה לרשום דו"חות על עבירות טכניות 
לנהגים טובים, מאשר להיכנס לטורח הקשור בבחינת תאונות, גם כאלו ללא 
נפגעים, באמצעותן ניתן לאתר נהגים מסוכנים באמת. זוהי מדיניות מוטעית, 
תמוהה, המוכיחה שמטרת המשטרה היא "הגברת האכיפה" ולא מניעת 
תאונות. משטרת התנועה הוקמה "לתקופת נסיון". הנסיון נכשל. לא בגלל שאין 
צורך במשטרה, אלא בגלל שלא מנתבים אותה נכון. וזו משימה המוטלת על 
גורם מפקח אובייקטיבי הנמצא מחוץ למשטרה עצמה, אם ברשות הלאומית 
לבטיחות בדרכים ואם במשרד ראש-הממשלה. הבעיה האמיתית אינה 
שהמשטרה לא מסוגלת למנוע תאונות: היא הרי לא בנויה לכך. הבעיה היא 
שהמשטרה אפילו מקלקלת: היא יוצרת בציבור את הרושם, שהיא כן מסוגלת 
להילחם בתאונות - ובכך היא משמשת עלה-תאנה לממשלה ומספקת לה אליבי 
להמשיך לא לעשות את הדברים היעילים באמת. המשטרה מסייעת לממשלה 
ליצור את הרושם כאילו רק הנהג אשם. אין אצלנו מלחמה בתאונות - יש 
מלחמה בנהגים. והנשק במלחמה הזאת הוא המשטרה. עלה-התאנה 
שמספקת המשטרה היה צריך לנשור מבושה לשמע דבריו הכנים של נצ"מ 
מנשה חדד, לשעבר ראש מחלקת תנועה במשטרת ישראל:

"1000 שוטרים לא יעשו מה שעושה גדר הפרדה אחת"...
 
חינוך 
ענישה יכולה להיות צעד חינוכי רק כאשר היא משלימה מערכת חינוך והכשרה 
כוללת. החינוך המודרני מכיר במיגבלות הענישה, הן בבית והן בבית-הספר. 
הבעיה היא, שהיום משתמשים בענישה כאמצעי המוביל - אם לא היחיד - 
למניעת תאונות. חינוך "הגורם האנושי" צריך להתבצע ב-4 מישורים בו-זמנית: 
א. הוראת נהיגה 
היום, נהגים חדשים אינם לומדים לנהוג - הם לומדים לעבור טסט. זה נובע 
משני ליקויים בסיסיים: הכשרה לקויה של מורי הנהיגה, ומבחן נהיגה לא 
מציאותי. הנהגים החדשים בקיאים בחוקי התעבורה, אך אינם יודעים לשלוט 
ברכב. כאן דרושה רפורמה כוללת. הוראת נהיגה צריכה להיות ציבורית, לא
פרטית, במסגרת בית הספר התיכון - ותלמידים לא ישלמו פר שיעור.
ב. השתלמות לנהגים עבריינים ('קורס נהיגה מונעת') 
בשיטה הנוכחית, זהו בזבוז זמן מוחלט. ההשתלמות עיונית בלבד, איננה 
מבחינה בין סוגי העבירות והעבריינים, ושוב - מתעלמת מסוגיית השליטה 
ברכב. 
ג. חינוך ילדים ונוער 
מתבצע היום תוך התעלמות מוחלטת מערכי היסוד של תרבות מוטורית. נסיון 
בעולם מלמד, שנהג שאוהב לנהוג מתייחס בצורה רצינית, מיומנת ועירנית יותר 
למלאכת הנהיגה. הקניית תרבות מוטורית בגיל צעיר אפשרית בהחלט, ומובטח 
שתישא פירות. 
ד. הסברה 
חובה לנצל את כלי התקשורת כדי להשלים את חינוך קהל המטרה, לפי אותם 
עקרונות. הסברה היא מכשיר מצויין, שאיננו מנוצל בצורה נכונה. היום, 
"הסברה" היא הפחדה. או, במקרה הרע, מסווה לפרסום עצמי ראוותני 
ורהבתני. 


רכב 
אין ספק שמעבר מאסיבי לתחבורה ציבורית יקטין את העומס בכבישים. הקטנת 
העומס פירושה הפחתת החיכוך והלחץ הנפשי מהנהגים. נושא זה דורש טיפול 
הרבה יותר יצירתי משניתן היום. בתחום הרכב הפרטי, המיסוי הדרקוני מעודד
נסיעה ברכב מיושן ומסוכן במקום במודרני ובטיחותי. דרושים כאן ראש פתוח
ופתרונות לא שגרתיים.


תרבות ופוליטיקה (ראיון וירטואלי)​

ש: הייתכן שהממשלה לא מעוניינת למנוע תאונות דרכים?
ת: לא ממש מעוניינת - וזה לא מעניין אותה. שלושה וחצי מיליון הנהגים במדינה
אינם מאוגדים, ולכן קולם אינו נשמע והם לא מהווים קבוצת לחץ. הם נותרו מחוץ
למעגל חלוקת המשאבים. בסדר העדיפויות של הממשלה, לתאונות הדרכים יש
רייטינג גרוע.  

ש: ומי משלם את מחיר המאסחרה הזאת?
ת: מי?! אנחנו! זה לא מקרה שהנהג הישראלי שולט בחוקי התנועה - טוב, למעט
שמירה על הימין - אבל לא מסוגל לשלוט באוטו שלו. לא במקרה אין לנו תרבות
מוטורית.

ש: למה הכוונה בביטוי תרבות מוטורית?
ת: זוכרים טקס חתימת הסבם השלום עם ירדן בערבה? רבין הגיע לשם כשהוא ספון
במושב האחורי של רכב השרד שלו. גם פרס. המלך חוסיין העדיף לנהוג בעצמו 
במכונית שלו.
נהיגה לא חייבת להיות סיוט. כשנהנים מנהיגה גם מרוכזים בה, רוכשים מיומנות.
זה המפתח לנהיגה בטוחה, לא פחד מהמשטרה. מדינה, שהאחראית על התרבות
שלה היא המשטרה, נראית כמו מדינה שיש בה משטרת תרבות.

ש: אז מה אפשר לעשות?
ת: במישור האישי, שלושה דברים: ראשית, לרכוש מכונית בטוחה; שנית, על הכביש,
להיות מרוכזים בנהיגה ורק בנהיגה - להתבונן רחוק, לא לדבר/לסמס בנייד, לנסות
לפענח את הנהגים מסביב ולהתנהג - ולנהוג - כבני תרבות.
ואולם, המפתח האמיתי לפתרון לא נמצא בכביש אלא ברחוב. היום, הנהגים הם
קבוצה רק פוסט-מורטם, בסטטיסטיקה של התאונות. רק אם תצליחו להתאגד 
ולפעול כקבוצת לחץ, תקבלו את היחס הראוי בסדר העדיפויות של הממשלה.
כאשר אנ"י (איגוד נהגי ישראל, שהתפרק מחוסר תקציב) חסם את כביש מס' 1
וסחט פגישה עם שר התחבורה חיים ("קונטרה בהגה") קורפו, הוא אמר לי, שאם
היו לנו עשרת אלפים חברים - היינו מקבלים מה שאנחנו רוצים. 
עד שתתאגדו, יחזור על עצמו ריטואל הבירבורים הקבוע אחרי כל תאונה, שתקטול
מספיק מביניכם כדי לפתוח בה את מהדורת החדשות.