טור העורך

סליחות
אין לי שום אשליות, שתעשיית הרכב תקום ותתנצל בפנינו על הפאקים 
הרבים, שמקלקלים את המכונית המודרנית (ויש גם היבטים ישראליים)
 


22 אלף שקל הוא מחירה של אופציה משובבת גוף במרצדס E350 החדשה; 
זוג המושבים הקדמיים מציע מצב דינמי, בו הוא מרים תמיכות לגב ולירכיים, 
מימין או משמאל - נגד כיוון הפנייה. בתור בונוס הם מציעים גם עיסוי מיומן, 
שאין כמותו להפגת שיגרת נסיעה מייגעת. 22 אלף שקל יכולים לקנות אוטו קטן 
לא רע בכלל, אבל למי שמשכיב חצי-מיליון שקל על הנוחה במכוניות הסאלון, 
האופציה הראשונה ריאלית יותר. ואם יורשה לי, גם שווה כל גרוש.

קל מאוד להתרגל למותרות במכונית, בעיקר כשמדובר במכוניות שבעל מלאכה 
– ולא משנה אם זו כתיבה או תכנות – יתקשה להרשות לעצמו. הדאגה 
לפרטים בלנד-רובר דיסקאברי למשל, מרשימה יותר משהיא מנדנדת; ברור 
שמהנדסים שיודעים את העבודה לא הזניחו אף פרט קטן והם מבינים בדיוק 
מלוטש כיצד תשתמשו ברכב שיצרו (זה מגיע לרמה של פטנט פשוט אך חכם 
המקל על החלפת גלגל). מכונית כמו דיסקאברי אינה רק מפגן טכנולגי מעורר 
השתאות; באיזשהו אופן, היא גם נצחון הרוח. נצחון רוח יוצרי המכונית על 
הציניות של מנהלי החשבונות במחלקת השיווק.

ושלא תשלו לרגע את עצמכם שזה עניין של מה בכך. בין ראש-השנה שעבר 
לנוכחי בחנתי שישים-ומשהו מכוניות שונות, ולא יכולתי שלא לעמוד על תופעה 
מאוד מטרידה: בגידה בשורשים הפכה את האוטו בן-זמננו ללונה-פארק. 
מבחינת רוב קהל הלקוחות, מדובר בכלל בתופעה מבורכת; מבחינתו, נהיגה 
היא עונש וככל שהמכונית תשכיח ממנו את המטלה הזאת כן ייטב. תסתכלו 
במה הוא נוהג, תסתכלו איך הוא נוהג. יש דרכים שונות ומשונות לגרש מראשו 
של שטט האספלט המקומי המצוי כל מחשבה על מלאכת הנהיגה, החל 
מדיפונים המחקים ריהוט ביתי, דרך ניתוקו המירבי מהכביש ומהמכונית וכלה 
בריסוס תא הנוסעים בכל גאדג'ט המוכר למין האנושי. דומה שהרוב המוחלט 
הזה אינו זקוק ואינו ראוי שתעשיית הרכב תבקש ממנו סליחה, שזה רק אנחנו, 
המיעוט הדפוק שנזנח מאחור, שראוי לזה. 

האמנם? ממש לא. בלהט תאוות הבצע שלה, לא מהססים יצרנים לבגוד גם 
ברוב הקליינטים שלהם. ערכי יסוד של הנדסת אנוש מוקרבים על מזבח עבודה 
בעיניים באולם התצוגה, עקרונות בסיסיים של נוחות נזנחים לטובת חסכון 
בפרוטה, אפילו יסודות בטיחותיים אמיתיים נדחקים בגלל הישגים בטיחותיים 
מדידים וקלים לשיווק. הטור הזה עוסק ברוב הבגידות הללו, הן בנו והן בהם. 
אני לא מצפה שהתעשייה אכן תקום ותתנצל, אבל אתם לפחות תוכלו להיות 
מודעים יותר לפאולים האלה, אם באולם התצוגה ואם בנסיעת מבחן (הערה: 
הטור עוסק בפאשלות אופייניות ושכיחות ולא בכשל נקודתי, כמו הדוושות
ברנו מגאן ספורט, שדורשות נעלי בלט מכל מי שמידת נעליו גדולה מזו של 
בלרינה). ואם כי חלקו של הממסד המקומי בהשחלת הנהג ראוי לספר נפרד 
ועב כרס, לא יכולתי שלא לגעת גם בנקודות המקומיות בקונטקסט של נושא 
הטור.

נרדמו בשמירה
לפני שאני מתחיל לרדת לפרטים, הנה לכם שתי תופעות בעייתיות היורדות 
לשורש המכונית בת-זמננו. ראשית, היא מזהמת. למעט חריגים בודדים, 
העיסוק האמיתי של התעשייה בחיפוש אחר פתרונות ירוקים נוצר רק בעת 
האחרונה, במקצתו עקב דרישות רגולטוריות וברובו בגלל התייקרות הדלק. 
התוצאה: פיגור נפשע. 
שנית, היום לא כל דגם "חדש" הוא אכן חדש (שלושה מקרים בולטים ומוכרים 
מן העת האחרונה הם פולקסווגן גולף, מאזדה 3 וטויוטה לנדקרוזר). פיתוח 
פלטפורמה חדשה הוא הסעיף היקר ביותר ביצירת דגם חדש, הן מבחינת תכנון 
והן מבחינת ייצור. שימוש בפלטפורמה קיימת וביצוע מתיחת פנים, ברמה כזאת 
או אחרת, היא עסק הרבה יותר זול – ומשתלם. ואולם, התרגיל הזול הזה לא 
יכול היה להצליח ללא שת"ף חסר בושה של המדיה. הוקעת דגם המתחזה 
לחדש, כדגם מיושן שאבד עליו הכלח, היה שומט את כל הבסיס המסחרי 
לתרגיל הזה. זה לא קורה ועל זה תחליטו אתם מי צריך לבקש מכם סליחה.

רק תובנה אחת קטנה על נהיגה
על שלוש המחלות הנפוצות במכוניות הדור הנוכחי כבר כתבתי לא אחת 
בהזדמנויות שונות, אבל אי אפשר לא להזכירן שוב בהקשר הזה: הגה חשמלי, 
גיר רובוטי אידיוטי ומערכת בקרת יציבות שאינה ניתנת לניתוק מלא. מהפאק 
הראשון והשלישי סובל אותו מיעוט אנין הגה, מהשני סובלים כל המשתמשים 
בו (ומי שלא, יתענג גם בכלא הטורקי). עבור המשתמש ההדיוט, להגה 
החשמלי יש רק יתרונות: הוא קל יותר ("רך" בשפתם), הוא מבודד מהכביש, 
הוא מסוגל לנהל דיאלוג עם גאדג'טים כמו שמירה על נתיב והחנייה עצמית. 
ועבורנו? אין לי מה להוסיף על מה שכבר כתבתי בטור קודם. אני מניח שהגיר 
הרובוטי הפרימיטיבי יפנה את מקומו בעתיד הקרוב לטובת טווין-קלאץ' החכם 
והמוצלח ממנו, אבל נותרו לנו עוד שנות טלטול לא מעטות. ולא צריך לנהוג 
דווקא באותה מגאן ספורט או במרצדס SLK כדי לצאת מהכלים לנוכח חוסר 
האפשרות לנתק את בקרת היציבות. גם לתקינות פוליטית צריך להיות גבול.

נוחות בסיסית
מחקר שוק מקצועי חשף את מה שבבראנז'ה היה ידוע כבר מזמן: הישראלי 
השכיח אינו מסוגל להבחין בין נוחות נסיעה למרחב פנימי; מבחינתו, מכונית 
מרווחת היא מכונית נוחה. וזה בכיף מבחינת התעשייה, שמציידת היום כמעט 
כל מכונית בצמיגים מופרזים – רחבים ובעלי חתך נמוך. מה למכונית קטנה 
וחלושה יחסית (איביזה ופאביה) או למשפחתומטית לא יותר דינמית (סיוויק) 
ולצמיגי חתך 45 אולטרה-ספורטיביים? אני אגיד לכם מה: הלוק באולם התצוגה 
(לא במקרה מצויידות רוב מכוניות הראווה בג'נטים 21 אינץ' מחמיאים). על 
הלוק הזה אתם משלמים בביצועים ובאיכות הניהוג, אבל בעיקר בתופעות 
גופניות מעיקות כמו נשירת סתימות ופריצת דיסק. ומאחר שכבישינו די 
מחוטטים, בעיקר בערים, זה מחיר כבד עבור יופי שנסתר מעיניכם ברגע 
שאתם מתיישבים ליד ההגה.

אותו אפקט-אולם-התצוגה הוא שגורם למהנדסים לירוק לבאר ממנה לגמו דעת 
רק כדי לרצות את אנשי השיווק. הפיחות המואץ במעמדם של פתחי המיזוג 
הוא דוגמה שתגרום לכם להזיע. אחרי שני דרינקים יודה כל פרח מהנדסים,  
שלא לייחוס, שהמיקום האחד והיחיד הראוי למיקום פתחים אלה הוא 
בפנטהאוז, מעל כל פריט אחר בלוח המחוונים (אלא אם כן הוא ניחן בצג 
הנשלף מתקרת הלוח, כמו בפיג'ו 308 או וולוו) – ובעיקר מעל גובה הידיים 
האוחזות ובהגה. כל מיקום אחר, נמוך (מתחת לצג מרכזי או מערכת שמע) או 
משני הצדדים של אותו לוח פיקוד (ניסן וכל הקוריאניות), גורם לכך שהאוויר 
הקר לא מגיע לפרצופו של הנהג אלא נתקל בידיים שעל ההגה ומקפיא אותן 
ברמה של עינוי האסור על-פי אמנת האג. יש רק הגנה אחת טובה נגד המפגע 
הזה: לאחוז בנייד ולא בהגה. בנסיעה קייצית ארוכה אפשר איכשהו להסתדר 
עם זרם אוויר לא ישיר, מה שדורש התעסקות יתר עם כיוונון הפתחים, אבל 
בנסיעה עירונית זאת פשוט מכה. 

ומדוע הפאול הזה, בו לוקות היום אפילו ב-מ-וו וסובארו מהונדסות למשעי? 
כי באותו אולם תצוגה, צג מרכזי מודרני, צבעוני ודיגיטלי, נראה הרבה יותר 
אטקרקטיבי מזוג חורים אפלים ומשמימים, שנראים יותר כמו נחירי היפופוטם 
מאשר כמו הפלאזמה שתלויה לכם בסאלון. 

נוחות משנית
לא כל המחדלים נובעים מציניות שיווקית. אם נישאר לרגע בתחום האקלים, אין 
מעצבן יותר ממזגן המחליט על דעת עצמו להפסיק את הסירקולציה ולהזרים 
אוויר חיצוני – בדיוק כשנתקעת מאחורי משאית שהשעון הביולוגי שלה כבר 
הפסיק לתקתק. זה קורה לאחר פרק זמן מסויים או בכל התנעה מחדש, תלוי 
ביצרן. הלו, אפילו בזה אתם לא נותנים לנו שיקול דעת? (שלא לדבר על מזגן 
המתנתק לגמרי תחת מצערת מלאה, פאק שחילחל לאחרונה אפילו לאשפי 
המיזוג פיג'ו).

עדיין אקלים. הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת שימוש נרחב במשטחי זכוכית 
רחבי יריעה, כולל בגג. המעצבים מתים על זה, אבל עם כל הפילטרים נגד 
קרניים שלא עושות לכם בריא לעור, זה עדיין פחות מבודד מחום השמש, 
בעיקר אם הסוכך היחיד מעל הקרחת אינו אלא רשת דקה ומחוררת, שבטח 
הומצאה בארץ הפיורדים. 

קוראים אמידים מתבקשים לדלג לסעיף הבא, כי המושבים באוטו שלהם 
הצטיידו להם בחצי תריסר מנועים חשמליים כדי לזוז לא רק בשני מימדים אלא 
גם בעוד כמה שאינם מוכרים מתחת לקבוצה שבע. מיקום מנגנון כיוונון המסעד, 
בקניון הצר שבין המושב לדלת, חייב להיות פרי מזימה שנרקחה לה במחשכים 
בין יצרני מכוניות ושעונים. בידית מהירה אך סוררת לכיוונון המסעד (שדווקא 
חביבה כנראה על הצעירים שביניכם אך הייתי מייחד אותה למושב הימני), 
במקום ברז צייתן ומדוד כבר בטח נתקלתם. ועל מנגנונים מאתגרים 
לקיפול/שליפת מושבים אחוריים באלה שיש להם הרבה, אפשר להפיק כמה 
קליפים מאוד משעשעים. או מביכים. אני לא מדבר על ארבע הכורסאות 
האישיות המהודרות בפולקסווגן מולטיוואן פאנאמריקנה, שדורשות סבל 
מקררים מונגולי כדי להוציא אותן מהאוטו דרך דלת ההזזה החשמלית; ליבי 
ליבי לגברת העדינה שתנסה לשלוף את הספסל האחורי במיצובישי אאוטלנדר 
וסיטרואן סי-קרוסר או לאדון המבריק שינסה לפצח את חידת קיפול אותו 
ספסל בפורד גאלאקסי (ואלו רק שתיים מהדוגמאות).



בטיחות, כן בטיחות
כאן כבר בטח אין פשרות וקיצורי דרך, נכון? טעות. איך ייתכן שרכב חדיש נמכר 
היום בלי עיגוני איזופיקס כציוד תקני? עובדה. אבל ליקוי בטיחותי הרבה יותר 
שכיח במכוניות מודרניות, פשוט הופך אותנו לסוסים. אתם יודעים, הבהמות 
האלה שיכולות לראות רק ישר קדימה. וכי מה עושות אותן קורות קדמיות עבות 
אם לא לחסום את שדה הראיה שלנו? קורות אלו חיוניות מן הסתם לצורך הגנה 
על תא הנוסעים בעת תאונה חזיתית (או קבלת ציון גבוה בניסוי ריסוק), אבל יש 
להן גם מחיר בטיחותי שאין להמעיט בערכו. השטחים המתים מאחורי הקורות 
העבות הם מחבוא מצויין לצרות צרורות.

עדיין בתחום הראייה: תקרת לוח מחוונים בהירה גורמת להשתקפות מסנוורת 
בשמשה הקדמית (שוב וולוו ו-308), בעיקר במזג האוויר שלנו (גם כהה אך 
בוהק, כמו באלפא מיטו, גורם לאפקט דומה). ככל שהשמשות הקדמיות 
גדולות ונטויות יותר, וככל שתקרת לוח המחוונים מתקרבת בשטחה לזה של 
מגרש טניס (לזוגות), הבעיה רק מחמירה. השתקפויות לא ליריות הן גם נחלתם 
של לא מעט לוחות מחוונים, בעיקר כשהפנסים דולקים באור יום. ולזה כבר 
ממש אין שום סיבה פרט להזנחה.

ומראייה לראות. מגבים אוטומטיים הם גימיק מיותר לגמרי, שלא תמיד פועל 
כפי שצריך (אבל נראה מצויין ברשימת הציוד הארוכה, לצד חיישני חושך). 
אגב, האם לא הגיע הזמן להמציא מחדש את המגבים או לפחות למצוא להם 
תחליף יעיל? 

בייבי סיטר
תעשיית הרכב אוהבת אותכם ודואגת לכם. עובדה, תראו איך היא שומרת 
עליכם מפני עצמכם. את בקרות היציבות והאקלים העושות כרצון היצרן ולא 
הנהג כבר הזכרתי. על דלתות הנחפזות לנעול את עצמן ועל סוללת זמזמי 
התראה מעצבנים עוד לא. אתם באמת חושבים שבעל רשיון נהיגה זקוק 
לצפצוף מטומטם כדי לדעת ששילב לרוורס? או שטרם חגר חגורה? לפחות 
לזמזמי חניה כבר התרגלנו, אם כי גם ביניהם יש הלוקים ברגישות יתר לסביבה 
ו/או באטימות מוחלטת למצב הגיר.

אבל הזמזם המקורי ביותר ממתין לכם במיצובישי לאנסר; אחרי פרק נהיגה 
ארוך ורצוף הוא מודיע לכם שזהו, התעייפתם, עליכם לעצור להתרעננות, וגם 
רומז איך תעבירו אותה בעזרת אייקון נאה של כוס קפה (הפוך, לא אספרסו). 
אגב, אתם אלה שקובעים באמצעות מחשב הדרך מה מירווח הזמן המתאים 
לכם לנדנוד הזה. 

לא הצלחתי להבין למה במכונית יפנית מציעים לנו ספל קפה ולא תה, אבל 
אפרופו קפה, אני לגמרי נגד תופסני כוסות במכונית. אופנה אמריקאית ששווה 
בדיוק כמו המכוניות שלהם. מצד שני, מכונית שאין בה מקום לבקבוק מים 
משפחתי (אפילו בלי הפינוק של קירור נוסח הצרפתיות), זו כבר בעיה 
(שהחריפה עם המעבר מהליטר-וחצי של מי-עדן לשני ליטר של עין-גדי).

איזה יפה הג'יפ שלי
האופנה החלולה של רכבי כבישלג וקרוסאמו ראויה לטור נפרד, אבל בהקשר 
הזה אסתפק לטובתכם בהערה אחת קטנה. אדם קונה רכב כזה כי זה:
א. אופנתי;
ב. יושבים בו גבוה;
ג. הוא נותן אשליית בטיחות;
ד. כל התשובות נכונות.
ואיזה רכב ידגמן באולם התצוגה? לבן חיוור או שחור אופנתי? בהיר מט או 
כהה מטאלי? אז ברור שהולכים על היפה והאופנתי ועל המדרכה בסנטר זה 
ממש בסדר, עד שיום אחד נכנעים לילדים ויוצאים לטיול קטן בשטח. לא קשה 
ולא מפרך, רק ככה בשביל להצדיק פעם אחת את הארבע-על-ארבע. ואז 
נתקלים פתאום בבעיה לא צפויה (זה במקרה הטוב; במקרה הרע מגלים אותה 
רק כשחוזרים הביתה): סבך. הקוצים והשיחים המזויינים האלה, שמי שלא 
נכווה מהם גם לא מתייחס אליהם, מציירים על דופן הכבישטח הכהה-מטאלי 
שלכם צלקות עמוקות ולבנות. וזה כואב. טיפ: על צבע לבן לא רואים אותן.

עשה זאת בעצמך
לא מדובר כאן על תיאום מנוע או שלייף סופאפים אלא על הפעולות הבסיסיות 
ביותר, כמו מילוי נוזלים או החלפת נורות. כשב-מ-וו X3 החלה לרתוח לי ביום 
קיץ לוהט, אפילו את מפלס נוזל הקירור אי אפשר היה לראות; היה צורך 
להמתין להתקררות המנוע ורק אז לפתוח את המיכל (היה גם צג בלוח 
המחוונים, אבל באותו יום שישי לא בא לו לחוות דעה בנושא). כלום, כולה עניין 
של חמישים דקות.

תוצרת הארץ
אם הבימרית רתחה חד-פעמית, אנחנו רותחים על בסיס קבוע – והפעם 
הסעיפים שמביאים לנו את הסעיף הם בכלל תוצרת כחול-לבן. יש מכוניות 
מעטות שגורמות לי לצרוח מאותה סיבה שסקס טוב יכול, וישנן שגורמות לי 
לצרוח מרוב יאוש. אבל בארץ, כל המכוניות, כולל אלו מהסוג הראשון, מייצרות 
אצלי צרחות מהסוג השני. זה הכל בגלל קרטל חברות הביטוח, שכופה על כולנו 
– טוב, לפחות על לקוחות פרטיים – להתקין קודן. גם בלי להיכנס לנושא 
התקנות ותקלות, אין הרבה דברים מיותרים יותר מאשר הצורך ההזוי להתחיל 
להתעסק עם המנגנון השברירי הזה לפני שאפשר להתניע. בתנאי, כמובן, שלא 
שכחתם את הקוד.

הקרטל השני אולי אינו קרטל אך דווקא בוחר להתנהג ככזה: הסירוב הטוטאלי 
של רוב היבואנים לייבא גם מכוניות ידניות, גם לפי הזמנה. כוונתי למכוניות 
שגירסאותיהן האוטומטיות כן מיובאות, ולא כאלו הדורשות השתלמות מיוחדת 
של אגף השירות. אז שאפו ליבואנים שכן מייבאים ידניות, אבל באלה 
שמסרבים טוב יהיה אם יימצא גוף שיטפל. מצד שני, אם הממונה על ההגבלים 
ממאנת לטפל במחירון המושחת, אני לא רואה מצב בו היא תידרש לעניין פעוט 
שכזה. כמו דברים רבים אחרים בחייו המרים והיקרים של הנהג הישראלי, גם 
הכדור הזה נמצא במגרש שלנו. רק שאנחנו מה זה לא קבוצה.