ניסן ליף היא הזוכה בתחרות 'מכונית השנה' באירופה –
והפעם היא גם 'מכונית השנה' של נטקאר (יחד עם שי אגסי)


2011  Car of the Year– תוצאות התחרות הרשמית
1 . ניסן ליף – 257 נקודות
2 . אלפא ג'ולייטה – 248 נקודות
3 . אופל מריבה – 244 נקודות
4 . פורד סי-מקס – 224 נקודות
5 . סיטרואן C3/DS3 - 175 נקודות
6 . וולוו S60 – 145 נקודות
7 . רנו/דאצ'יה דאסטר – 132 נקודות

'מכונית השנה' 2011 – בחירת נטקאר
1 . ניסן ליף
2 . ניסן ג'וק
3 . אופל מריבה
(הערה: מתוך 43 המועמדות בתחרות הרשמית)

פסולות גמר
7 המכוניות הנ"ל הגיעו לשלב הגמר בתחרות 'מכונית השנה' 2011 .
חבר השופטים, המורכב מ- 58 כתבי רכב אירופאיים מ- 23 מדינות, פסל
בשלב הסינון הסופי 34 מתחרות נוספות:
אודי A1
אודי A7
אודי A8
ב-מ-וו 5
ב-מ-וו X3
ג'יפ גרנד צ'ירוקי
הונדה CRZ
יגואר XJ
יונדאי ix20
יונדאי ix35
לקסוס CT200h
מאזדה 5
מיני קאנטרימן
מיצובישי ASX
מיצובישי i-MiEV
מרצדס CLS
ניסן ג'וק		 ניסן מייקרה
סאאב 9-5
סוזוקי קיזאשי
סוזוקי סוויפט
סיטרואן C4
פולקסווגן טוארג
פולקסווגן פאסאט
פולקסווגן שאראן
פורשה קאיין
פיאט דובלו
פיג'ו RCZ
קיה ונגה
קיה ספורטאז'
רנו ווינד
רנו לאטיטיוד
רנו פלואנס
שברולט ספארק


מנצחות, מפסידות – ורק אחת זוכה
השאלה השנה אינה מי ראויה להיות המכונית הזוכה, אלא אם יש לה בכלל
זכות להשתתף בתחרות. ברגע שהוכרז שניסן ליף זכאית להשתתף בתחרות
והיא אף מופיעה ברשימת הפינליסטיות, היה ברור שהיא חייבת להיות הזוכה.
לפי תקנון COTY , מכונית חדשה יכולה להשתתף בתחרות אך ורק אם היא
מוצעת (available) בחמש מדינות אירופאיות בזמן ההצבעה ויש לה צפי
מכירות של לפחות 5000 יחידות לשנה.
ניסן ליף מוצעת באירופה רק על הנייר; נכון, אפשר כבר להזמין אותה בחמש
מדינות, אבל היא תימסר לרוכשים המאושרים רק ברבעון הראשון של 2011 .
לפי מילון אוקספורד, התרגום העברי למילה available הוא: זמין, מצוי, פנוי.
ליף זמינה באירופה רק לרכישה, לא לנסיעה, והיא גם עדיין לא מצויה בה.
מצד אחד, ברור שהשופטים שיחקו עם התקנון כשהכשירו את ליף; מצד שני,
לא היתה להם ברירה. לא היה מצב, שהתופעה המוטורית החשובה של
השנה, המכונית החשמלית, לא תזכה השנה בתואר. ליף זכתה רק כי היא
החשמלית הסדרתית הראשונה שמגיעה לשוק (קצת לפני מיצובישי iMiEV
שהתגלתה כבעלת טווח נסיעה מאכזב).

אם תרצו, הזוכה האמיתי בתואר הוא שי אגסי; אלמלא אגסי, ליף לא היתה
נולדת ו- iMiEV היתה ממשיכה בסדרת הניסויים האינסופית שלה באיי יפן.
לכך כבר הקדשתי טור שלם (בקישורית הנ"ל), ולא זה הפורום לשוב ולחפור
בנושא.

ליף היא הסנונית הראשונה לצונאמי החשמלי שחולל אגסי, וככזו ברור שהיא
לא החשמלית האולטימטיבית כמותה נראה בדורות הבאים של המהפכה
החשמלית. לעומת זאת, היא בהחלט לא מכונית בוסר, לא מבחינת
השימושיות ולא מבחינת הטווח. כמכונית, ליף אינה נופלת ביכולתה מרוב
המשפחתיות הקומפקטיות. התחום היחיד בו היא נחותה מהן הוא טווח
הנסיעה, שנע בין 100 ל- 200 ק"מ, תלוי בתנאים. ליף לא נועדה להיות
תחליף למכונית הספורטיבית בחברתה העברתי 450 ק"מ מענגים בשבת
האחרונה; היא נועדה לשרת ביומיום את רוב האוכלוסיה, שהטווח הזה הוא
מעל ומעבר לצרכיה. אה, כן, והיא לא צורכת בנזין, רק חשמל. לפי חישוב של
רשות האנרגיה האמריקאית, אילו ליף היתה מכונית רגילה היא היתה צורכת
45 ק"מ/ליטר (ואם חישוב דומה מבוסס על מחיר הבנזין, אצלנו מדובר בשווה
ערך למאה ק"מ/ליטר ויותר).

זאת הפעם השניה בלבד בעשור הזה שבחירת COTY זהה לזו של נטקאר.
גם הפעם, לא היתה כל אפשרות אחרת – גם כי ליף היא ליף וגם כי לא היתה
אף מכונית אחרת שראויה לתואר. מכונית אחרת של ניסן, ג'וק, לא עלתה
לשלב הגמר בתחרות הרשמית. כאן היא מדורגת במקום השני, אבל מדובר
במכונית בעלת חשיבות שיווקית יותר מאשר מהותית (פלוס פרס מיוחד עבור
העיצוב המקורי והמוצלח, שנועד לשרת את אותה מטרה שיווקית). מכונית
קודמת של ניסן, מייקרה, היתה ב- 1992 ליפנית הראשונה שזכתה בתחרות
האירופאית ועם זכייתה השניה משווה ניסן את סך זכיותיה לאלה של יצרנים
מכובדים כמו טויוטה, אלפא ופולקסווגן.

על המדרגה השלישית בפודיום של שתי התחרויות ניצבת אופל מריבה,
מכונית נאה וחכמה שבגלל מדיניות תמוהה של היבואן היוצא אינה מוכרת
לקהל הישראלי. סימן ההיכר של מריבה החדשה, הדלתות האחוריות, שנוי
במחלוקת: מצד אחד, הן מקלות על הגישה למושבים האחוריים וזה יתרון
בעיקר למי שמטופל בילדים רתומים; מצד שני, בחניון צפוף הן עלולות להיות
פחות שימושיות מדלתות הזזה. בסך הכל, מריבה היא מכונית מוצלחת
ומעניינת, ויש לקוות שהיבואן החדש לא ימשיך במדיניות ההתעלמות ממנה;
בהתחשב במגמת הפופולאריות הגואה של מיקרוונים בשוק הישראלי, הייתי
אומר שהשקה מקומית של מריבה במקביל להשקת המותג היתה מקדמת את
תחייתה המקומית של אופל יותר מאשר השקה שניה של אסטרה.

המקום השני בתחרות הרשמית, שתי נקודות בלבד לפני מריבה, שייך לאחת
ההבטחות הגדולות של השנה, אלפא ג'ולייטה. ואולם, בעוד שג'ולייטה היא
ללא ספק צעד גדול לאלפא, היא לא מצליחה לחולל בעולם הרכב את מה
שעשתה קומפקטית קודמת של היצרן האיטלקי, אלפא-סוד. אלפא שאינה
המכונית המהנה ביותר לנהיגה בקטגוריה שלה – או לפחות אחת מהצמד
המוביל – אינה ראויה לכתרים. וזה עוד לפני שמזכירים את מנוע מולטי-אייר
שלה, שכגודל הבטחתו גודל אכזבתו.

מכונית נוספת בשביעייה שתעשה רבות לביתה היא וולוו S60 , אבל האכזבה
ממנה גדולה מזו שמהאלפא. S60 היא מכונית יפהפיה, נוחה ואיכותית, אבל
מההבטחה להיות זאת שתרגש אותכם בנהיגה, מין ב-מ-וו שבדית, לא נותר
שריד וזכר. איך כתב עליה ג'רמי קלארקסון, בהעניקו לה 2 כוכבים (מתוך 5):
It’s not especially nice to drive, it gives the impression all the time
that it’d be happier being parked.

מיקום הוולוו במקום הלפני האחרון על-ידי חבר השופטים ראוי ואינו מפתיע,
בדיוק כפי שמיקום רנו/דאצ'יה דאסטר במקום האחרון מפתיע רק בעצם עליית
הכבישטח הזול לשלב הגמר; זה מה שחבורת COTY מנסה לעשות, לקדם
את הז'אנר המיותר הזה בכך שיחלחל גם לקבוצות מחיר נמוכות יותר?
פורד סי-מקס, מבשרת פוקוס הבאה, וסיטרואן C3 (שדורגה באופן מוזר יחד
עם DS3 המעניינת ממנה), הסתפקו במקומות רביעי וחמישי, וכל מה שנותר
להן לעשות זה להודות לחבר השופטים על הכבוד שניתן להן בהעדיפן אותן
על מתחרות שנותרו בחוץ. שני מיקרוונים חדשים, מיצובישי ASX וקיה ונגה,
לא זוכות לכבוד בו זוכה סי-מקס (וכמובן מריבה); DS3 עלתה לשלב הגמר,
בעוד שמתחרה ישירה שלה, אודי A1 , לא זכתה לכך. שתי אמירות מוצדקות.